תוספת שביעית
מהי תוספת שביעית?
תוספת שביעית – תקציר:
בזמן שבית במקדש היה קיים, ואפילו מאה וחמישים שנה לאחר חורבנו, נהגו בישראל הלכות “תוספת שביעית” מ”הלכה למשה מסיני“.
גם בימנו ישנם הלכות הנוהגות בענייני שמיטה עוד לפני כניסת השמיטה.
שנת השמיטה, מאימתי מתחילה בסוגי היבולים השונים:
מחזור השנים מחולק באופן שכל שנה שביעית היא שנת השמיטה, שנת השמיטה מתחילה בכל הגידולים כאחד, בתאריך א תשרי, ומסתיימת ב א’ תשרי שנה שלאחריה. כמובן שיש גידולים הממשיכים לשנה האחרת, כיון שגידולם החל בשנה השביעית.
בשנה השביעית, נאסרו מלאכות הקרקע והצמחים, להוציא חריגים, והתוצרת שקיימת בשנת השבע מיבול של ארץ ישראל הוא קדוש בקדושת שביעית, ונוהגים בו הגבלות שונות.
- הירקות – אף שנזרעו או נשתלו בשישית כל שנקטפו בשביעית, שייכים לשנה השביעית.
- תבואה וקטניות – שהגיעו לשליש לאחר שנכנסה שנת השבע, שייכים לשנה השביעית
- פירות האילן– שחנטו כלומר הגיעו לשליש בישול לאחר א תשרי, שייכים לשנה השביעית.
- אתרוג – יש אומרים שדינו שונה וכמו לגבי תרומות ומעשרות, גם לגבי שביעית כל שנלקט לאחר א תשרי יש בו קדושת שביעית, ובדומה לירקות, ויש אומרים שלגבי שביעית דינו ככל פירות האילן שהולכים בו אחר “חנטה”, ולמעשה, כל שחנט ונלקט בשביעית, כל דיני שביעית חלים על אתרוג זה, ומאידך אם חנט בשישית ונלקט בשביעית, וכן אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית, נוהגים לחומרא כל דיני שביעית, אולם יש להפריש תרומות ומעשרות לחומרא מחשש לסוברים שהולכים באתרוג אחר לקיטה.
עבודת השדה בערב שנת השמיטה
שנת השמיטה מתחילה באחד בתשרי – ראש השנה, בכל סוגי הגידולים ומיום זה ואילך נאסרו כל עבודות הארץ.
והלכה נאמרה למשה רבינו בסיני, שיש לנהוג “תוספת שביעית”, היינו שהחל משלשים יום קודם שביעית, יש לנהוג איסור בחרישה ובמלאכות הנעשות לצורך השביעית.
וחכמים הנהיגו שיש לאסור עוד קודם לכן:
בשדה הלבן מפסח, ובשדה האילן מעצרת. ולא כל המלאכות האסורות בשביעית, נאסרו בזמן התוספת.
רבן גמליאל ובית דינו ביטלו דין “תוספת שביעית” שאינו נוהג מלאחר חורבן בית המקדש, וע”כ מותר לחרוש גם בערב ראש השנה של שביעית.
ויש שכתבו שמ”מ צריך להוסיף תוספת כלשהי לשביעית בערב ר”ה כשם שמוסיפים לשבת.
וכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו תחזור “תוספת שביעית” למקומה כמקדם.
הגם שנתבטל בזמן הזה דין “תוספת שביעית”, מכל מקום אסרו חכמים לנטוע עצי מאכל סמוך לראש השנה, כל ששנת השמיטה תיחשב לשנה הראשונה למניין שנות ערלה, והטעם הוא משום מראית העין, שירננו העם ויאמרו שעץ זה ניטע בשביעית.
משום כך יש לסיים את הנטיעה עד השקיעה של יום ט”ו באב (ארבעים וארבע ימים קודם ראש השנה, שהם ארבעה עשר ימים לקליטת העץ, ושלושים יום בשנה חשובים כשנה), ואזי שנת השמיטה היא השנה השנייה למניין שנות ערלה.
מיום ט”ז ואילך (דהיינו מהשקיעה של יום ט”ו ואילך) אסור לנטוע עצי מאכל חשופי שורש. אם נטע באיסור, כל שנטע ביום ט”ז עד השקיעה, לעניין ערלה ימנה את שנת השמיטה לשנה ראשונה, אך מדיני שביעית אינו מחויב לעקור את העץ.
אך אם נטע ולא שייר מקצת מיום ט”ז לאחר הנטיעה, חייב לעקור את העץ בין אם נטע במזיד ובין בשוגג.
ואם נטע ומת קודם שעקר, מחייבים את היורשים לעקור. ומכל מקום אם לא נעקר העץ, וצמחו בו פירות, הפירות לא נאסרים.
בעציץ שאינו נקוב, ובמקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, ובשאר האופנים ששמיטה נוהגת רק מדרבנן, בדיעבד שנטע באיסור, אין צריך לעקור את מה שנטע.
נטיעת עצים בערב שמיטה
חכמים קבעו למנות ימי קליטה של העץ ארבעה עשר ימים, אולם יתכן שהעץ ייקלט בפחות ימים או יותר, ועל כן אם ניתן יהיה לברר שנקלטה הנטיעה קודם או אח”כ, ייקבע זמן הקליטה לפי יום הקליטה בפועל. ארבעה עשר ימי קליטה לגבי אילן, היא בין אם האדמה לחה שהנטיעה נקלטת בה היטב, ובין אם האדמה יבשה.
נטיעות או עצי פרי שנטועים כבר בגוש אדמה (קודם לט”ו באב) אפילו בעציץ שאינו נקוב, אינם צריכים ימי קליטה נוספים בהעברתם לאדמה, ולכן מותר לנטעם עד כ”ט באב סמוך לשקיעה, ועלה להם לשנת ערלה, וכל זה אם בהעברה לאדמה לא התפורר הגוש, וכמו כן שהעף יכול לחיות ע”י הגוש לכל הפחות שבועיים ימים.
ואם חסר אחד מתנאים אלו, אסור לנטעו לאחר ט”ו באב. וכן הדין בנטיעה בעציץ שאינו נקוב, שרוצה לנקוב בו חור (בקוטר של 2.5 ס”מ) ולהפכו בכך לעציץ נקוב, שיכול לעשות כן עד כ”ט באב.
עצי פרי הנטועים בעציץ נקוב קודם לט”ו באב, ומונחים על קרקע גלויה קודם לר”ח אלול, מותר לנטעם עד ערב ראש השנה של שמיטה, מאחר שאין מתחיל מניין שנת ערלה משנת השמיטה.
כמו כן מותר לעקור עץ עם גוש אדמה (באופן שיכול לחיות עמו מעל שבועיים), ולנטעו במקום אחר עד ערב ראש השנה.
אולם אם גוש האדמה שבעציץ התפורר, וכן לעניין עץ שעקרו עם גושו והתפורר, אסור לנטעו לאחר ט”ו באב.
עצי שרק, שיחי נוי ובשמים, מותר לנטעם עד ערב ראש השנה. אך יש אומרים שיש לסיים נטיעתם עד ט”ו באלול סמוך לשקיעה ולכתחילה יש להורות כדבריהם.
מותר לקצוץ עד ערב ראש השנה עצי פרי שניטעו קודם ט”ו באב, ובלבד שישאיר מעט מעל פני הקרקע, שאין מונים שנות ערלה מחדש אלא א”כ קצץ את האילן בגובה פני האדמה. ואם קוצץ האילן בגובה פני האדמה, אפשר לעשות זאת עד כ”ט באב סמוך לשקיעה. (ויש המחייבים להשאיר גובה טפח מעל פני האדמה, לעניין ערלה, והוא הדין בדין סמוך לשביעית, אולם לדידן בני ספרד העיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, שדי אם קוצצו מעל גובה פני האדמה).
עץ או כנה [ואפילו כנת סרק] הנטועים קודם ט”ו באב, מותר להרכיב עליהם [ואפילו פחות מגובה טפח] עץ רוכב הנושא פרי עד סמוך לראש השנה. אולם לכתחילה יש לסיים את ההרכבה בזמן שתספיק ההרכבה להיקלט בכנה קודם ראש השנה של שביעית [וכדין מלאכת ההרכבה בערב שנת השמיטה כך היא דין מלאכת ההברכה]
ירקות ועשבי תבלין, זריעתם או שתילתם מותרת עד ערב ראש השנה, [אלא שהם אסורים למאכל בשמיטה מדרבנן משום ספיחין אלא שלכתחילה יש לסיים את הזריעה באופן שיקלט באדמה קודם ראש השנה, ואפשר להקל ולזרוע עד כ”ז באלול באדמה לחה, ולסמוך על הסוברים שזמן קליטה בזרעים הוא ג’ ימים. והשותל ירקות בגוש [בתבניות, כנהוג היום], אם לא התפורר הגוש בזמן השתילה, מותר לשותלו עד סמוך לראש השנה של שביעית, מאחר שבגוש לא צריך למנות ימי קליטה.
בגידולים שאין בהם איסור ספיחין [כגון פרחים], או בצורת גידול שאין בה איסור ספיחין, מותר לזרוע או לשתול [כל גידול מלבד אילנות פרי] עד סמוך לראש השנה. ולכתחילה יש לסיים את השתילה, באופן שהיא תיקלט קודם שמיטה, ובאופן האמור לעיל.
שיחי נוי זמן קליטתם הוא כעץ, אך פרחים דינם הוא כירקות, ומותרת זריעתם עד זמן האמור בירקות. ומאחר שאין בהם איסור ספיחין, ואין כל הגבלה לגביהם בשנת השמיטה – והוא הדין בעציצים שהירק הגדל בהם אין בו איסור ספיחין – על כן לכתחילה מותר לזורעם או לשותלם עד ערב ראש השנה, ולכתחילה מותר להשתמש בהם בשנת השמיטה וללא חשש. אלא שכאמור יש לכתחילה לסיים את הזריעה בכל אלו באופן שהקליטה תסתיים קודם ראש השנה. ואף בעציץ שאינו נקוב שאינו אסור אלא מדרבנן, לכתחילה יש להקפיד שיקלט בו קודם השמיטה, שלא חילקו חז”ל בגזירתם.
גם מלאכות שהותרה עשייתן בשמיטה, [כגון מלאכות שמטרתם היא רק להציל את האילן שלא ימות, ולא להשביחו, או מלאכות דרבנן במצבים מסוימים] במידת האפשר חובה להקדימם לשנה השישית, או לאחר אותם לאחר השביעית אם אפשר, על מנת שימעט במלאכות בשמיטה. ולכן על בעל השדה, המטע והגינה, לגזום את כל מה שאפשר לו לגזום קודם שנת השמיטה, וכן הדין לעניין דישון, טיפול בעשבייה, ועיבוד הקרקע.