ספיחין

איסור אכילה והשתמשות בפירות האדמה שגדלו בשביעית שלא על ידי חרישה וזריעה, אלא מאליהם, מתוך זרעים שנשרו בשעת הקציר בשנה שעברה.

מדין תורה, כל הזרעים והירקות הגדלים בשביעית, מותרים באכילה אף שגדלו באיסור וק”ו אם עלו מאליהם. מכל מקום, אסרו חכמים לאכול זרעים וירקות שגדלו בשביעית, ואף אם גדלו מאליהם. טעם הגזירה היא משום שראו חכמים, שנתרבו עוברי עבירה, שזרעו בסתר את שדותיהם בשנה השביעית, ואמרו: “מאליהם צמחו גידולים אלו!”, לכן אסרו חכמים להשתמש בגידולים אלו. לדעת רבי עקיבא, איסור ספיחים הוא מן התורה.

הספיחין נאסרו באכילה, אך בהנאה הם מותרים, ולכן, מותר להריח וליהנות מעשבים ושיחים שהם ספיחין. ויש מי שהתיר בהנאה רק אותם ספיחין שעומדים לאכילה, אך העומדים לשאר הנאות – אסור ליהנות מהם. ויש מי שסובר שספיחין אסורין הן באכילה והן בהנאה, והעיקר להלכה כדעה ראשונה, ומכל מקום ראוי להחמיר כדעה שניה.

איסור ספיחין אינו אלא רק במאכל אדם, אך במאכל בהמה אין איסור ספיחין, ויש חולקים ואוסרים אף במאכל בהמה, והעיקר להלכה להקל בזה. ולפיכך, שדה שעלו בה עשבים הראויים למאכל בהמה, מותר להניח לבהמת ישראל לאכול מהם ללא חשש.

גידולים שלא חששו חכמים שאדם יזרע אותם בשביעית – כגון: פרי האילן, שאין לחשוש שמא יטע אדם אילן דווקא בשנה השביעית – אין בהם איסור ספיחים.

בארבעה סוגי שדות לא גזרו חכמים איסור ספיחים משום שאין רגילים לזרוע בהם: א. “שדה בור” – שדה שאינה נעבדת, מפני התנאים הקשים שבה, ב. “שדה ניר” – שדה חרושה או עומדת לחרישה, שהזרעים העולים בה אינם רצויים, ג. “שדה כרם” – שדה שמגדלים בה גפנים, שאין בעליה חפץ בזרעים העולים בה, מפני שהם גורמים לכלאיים, ד. “שדה זרע” – שדה זרועה, שהספיח העולה בה מפריע לגידול העיקרי. ומכל מקום, גם היבולים שהותרו בארבע שדות אלו משום ספיחין – קדושים בקדושת שביעית על כל דיניה.

השלב שבו נאסרים הגידולים באיסור ספיחים הוא: בתבואה וקטניות – אם הגיעו לשליש גידולם בשנת השמיטה, בירקות – יש אומרים, שרק אם התחילו לצמוח בשביעית יש בהם איסור ספיחים, אולם אם זרע ירקות והתחילו לצמוח לפני השמיטה, אף שיש בהם קדושת שביעית, אין בהם איסור ספיחים, ויש חולקים וסוברים, שכל שנלקט הירק בשנת השמיטה יש בו משום איסור ספיחים.

יבולים האסורים משום ספיחין, אם יש חשש למראית העין, שיאמרו שנזרעו בשביעית, כגון בשתילי ירקות הרכים, חובה לעוקרם. אולם באופן שאין חשש למראית העין, אין חובה לעוקרם, אף שהם אסורים משום ספיחין. ובודאי שהזורע באיסור אף בשוגג חייב לעקור.

כמו כן, אין איסור ספיחים בפרי האדמה שגדל בשדה נכרי, אפילו לדעת הסוברים שיש קדושת שביעית בשדה נכרי, שהרי הנכרי אינו מצווה שלא לזרוע בשדהו.