גידולים בתוך בית בשמיטה

גידולים בתוך בית בשמיטה

בפסוקים העוסקים במצות השמיטה נאמרו שני ביטוים המתייחסים למקום השביתה בשנת השמיטה, האחד:  “ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה,ב), והאחר: “שדך לא תזרע” (שם ד’).ההבדל בין שדה לארץ אינו רק הבדל לשוני גרידא, אלא משמעות הלכתית מובהקת מצויה בו. ואמנם הבדל זה העסיק את חכמי התלמוד הירושלמי (ערלה פ”א ה”ב) הרואים בהכרעה בין הלשונות פתרון חיובי או שלילי לגידולי בית בשנת השמיטה. כלומר, אם הציווי הוא על שדה דווקא (והגדרתו מקום פתוח שנועד לגידולים) הרי שגידול בבית מקורה אינו מקום שדה, וממילא ציווי השמיטה אינם חלים שם.

אולם אם הציווי הוא על “ארץ” (שהיא מושג כללי המקיף כל הקשור לקרקע), הרי שקרקע הבית נחשבת לארץ, ואם כן חלים בה כל דיני השמיטה.

 

בספק זה לא הכריע התלמוד הירושלמי, ומכאן פתח לדעות השונות. בעל “פאת השלחן”, שהיה מחלוצי הפסיקה במצוות התלויות בארץ בדורות האחרונים, כתב שהיות וחלות מצות שמיטה כיום היא מדרבנן, הרי שספק זה הוא בגדר ספק דרבנן, ולכן יש להקל בו ככל ספק דרבנן, ויהיה מותר לזרוע בשמיטה בקרקע שבתוך הבית.

 

אולם לעומתו פסק ה”חזון איש” שיש להחמיר בספקו של הירושלמי, וזאת משום שספק זה היה קיים גם כאשר חלותה שלמצות שמיטה היה מדאורייתא, ועל כן אין ספק זה ספק דרבנן, אלא נדון כספק דאורייתא, ויש להחמיר בו, ויהיה אסור לבצע כל עבודת קרקע ואילנות בתוך בית.

 

הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל, בהתייחסו לשאלת גידולי בית בשמיטה, טוען לחלוקה בין מצות עשה לאיסור לא תעשה, דהיינו, בבית שאינו מוגדר כשדה, אין לאו “שדך לא תזרע” אולם מצות עשה – ושבתה הארץ שבת לה’ – קיימת גם בבית.

 

ובדומה לו כותב הראי”ה קוק זצ”ל – שהיה עמיתו ברבנות יפו – שיתכן וספיקו של הירושלמי חל רק על איסור הלאו (שדך לא תזרע) ולא על העשה (ושבתה הארץ שבת לה’), על כן אין להקל אלא במקום הפסד.

 

ומרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א הורה שכיון ושביעית בזמן הזה  אינה נוהגת אלא מדרבנן, אנו פוסקים בספק זה לקולא, וכדעת הרב פאת השולחן.

 

אולם כל זה הוא בגידול בתוך בית ממש, אך בגדל בתוך חממות ושאר מבנים המיוחדים לגידול צמחים, דינים שונים יש להם.