הפקר פירות בשמיטה

חובת הפקר על יבולים הקדושים בקדושת שביעית:  

ציוותה התורה, שכל שיש ברשותך תוצרת שהיא קדושה בקדושת שביעית, חובה עליך להפקיר את התוצרת שהיא קדושה בקדושת שביעית. ההפקר הוא לכל, ואסור למנוע מאף אדם מלקחת, ההפקר כולל גם את שטח הקרקע המוביל אל האילן.  

הנועל את כרמו או שדהו או גינתו, ביטל מצוות עשה!  

רצוי להפקיר בפה אולם למעשה כל שמשאיר את השדה פתוחה ולאפשר כניסה לכל המעוניין כדי לקיים מצוות הפקר.

אם יש חשש שיכנסו בהמות, או גויים, או אנשים לא אחראים, שיהרסו את העצים או שאר היזקים, מותר לתלות שלט על הפתח, ולכתוב שהכל הפקר והרוצה להיכנס יכול לקבל את המפתח מבעל הבית. 

הלוקט מן ההפקר כולל בעל השדה שדינו שווה עם כולם, לוקט מעט מעט, וכפי שהוא רגיל בקנייה רגילה לו ולבני ביתו. ויש אומרים שיש לעשות שינוי גם באופן הקטיף. 

מה הם פירות שהם “שמור” או “נעבד”, ומה דין יבולים אלו? 

למרות שציוותה תורה להפקיר, אם בעל השדה לא הפקיר, ועבר וביטל מצוות עשה, הפירות הללו נקראים “שמור” כיון לא הופקרו כדין. אלא שמכל מקום להלכה אין הפירות נאסרים באכילה, ולכן אם הרשה לו בעל השדה לקטוף, או שהעניק לו מפירותיו הם מותרים באכילה ויש לשומרם בקדושת שביעית. אולם כיון שדעת מרן הבית יוסף, שתוצרת שביעית פטורה מתרומות ומעשרות, מחמת ההפקר, ואם כן במקום שבעל השדה לא הפקיר, חייב להפריש תרומות ומעשרות מהתוצרת הזו, ועל כן יש לחוש ולהפריש ללא ברכה, והמעשר הוא מעשר עני ויש שחששו לעשות מעשר שני, וטוב לעשות את שניהם ובלשון תנאי. 

נעבד, הוא כל שבעל השדה עשה מלאכות האסורות בשנת השמיטה במטעים שלו, ולהלכה אע”פ שהעובד עבר איסורים בשדהו, מכל מקום הפירות אינם נאסרים באכילה, ומותר לאוכלם בקדושת שביעית. 

יש החולקים שאסורים באכילה תוצרת שהיא “שמור” או “נעבד”, אולם גם לדעתם יש להתיר בספק מלאכות, או בגבול עולי מצרים. ואמנם גם לדעת המתירים, לא התירו אלא אם קיבלם במתנה או בדרך דומה, אולם אסור לקנות מהחשוד ששומר את שדותיו, או החשוב שמעבד את אדמותיו באיסור.