ביעור שביעית

ביעור שביעית

ביעור פירות שביעית

מצות הפקרת (ביעור) פירות שביעית, בזמן שאינם מצויים לאכילת החיה בשדה.

פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, שנלקטו ומצויים הם ברשות האדם, מותר לאכול מהם רק בזמן שהם מצויים גם בשדה,

אבל בזמן שכלה מין מסוים מן השדה – חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר (ויקרא כה, ז):

"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול",

ודרשו חז"ל: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית,

כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית". וזוהי מצות ביעור האמורה בפירות שביעית.

ולדוגמא: אדם שיש לו גרוגרות (=תאנים מיובשות) שביעית בביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים עדין על האילנות בשדה,

אולם בשעה שכלו התאנים מן השדה – אסור לאכל מאותן שבבית, אלא מבער אותן.

זמן ביעורם של הפירות החייבים בביעור שונה האחד מן השני.

הכלל הקובע את זמן הביעור לכל צמח, הוא בהגיעו לשלב בו הוא כלה כלוי טבעי באזור גידולו.

וכגון בזמן שהפירות שעל העצים נרקבים ואינם ראויים יותר לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה וחיה.

זמן הכילוי של הפרי החייב בביעור נקבע על פי הנתונים בשטחי הפקר, ולא על פי הנתונים בשטחים שמורים

(וכגון בחצר פרטית, שאין החיות יכולים להגיע ולאכול מהמצוי בה).

ועל כן אם בשדות הפקר כלו הפירות החייבים בביעור לחית השדה, אף אם נותרו אותם פירות בשדות שמורים – חובה לבערם.

לגבי פירות מסויימים קבעו חז"ל את זמני ביעורם בשנה השמינית:

תאנים – חנוכה. תמרים – פורים. ענבים ויין – פסח. זיתים ושמן – שבועות. וזמן הביעור הוא לפני החגים.

ולדוגמא: תאנים – לפני חג החנוכה. תמרים – לפני הפורים.

בשאר הפירות קביעת מועדי הביעור לכל מין ומין נוהגים על פי הערכת מומחים לדבר,

אשר קבעו זמנים משוערים לכל פרי וירק, מתוך ידיעה מעמיקה שנלמדה ונאספה מן השטח.

ועל פי ממצאיהם המתפרסמים מדי שמטה בלוחות ביעור מיוחדים – יש לנהוג.

אין חובת ביעור בפירות הפקר, או כאלה הנחשבים כמבוערים כבר, וכדוגמת הפירות הנמצאים ב"אוצר בית דין".

אולם פירות אוצר בית דין שנקנו לפני זמן הביעור, בהגיע זמן הביעור – יש לבערם

(לדוגמא: יין הנלקח מאוצר בין דין, בהגיע זמן הביעור – ערב פסח של השנה השמינית – יש לבערו).

מי שבהגיע זמן הביעור נמצאים ברשותו מפירות שביעית רק כשעור מזון לשלש סעודות לכל אחד מבני הבית

– אינו חייב לבערם ורשאי לאכלם, ומקיים באכילתם מצות ביעור, שאכילתם היא בעורם.

אבל אסור לו להשאירם בביתו לזמן ממושך ועליו לאכלם מיד.

שעור ג' סעודות אלו, משערים בכל פרי כפי הכמות הרגילה להיאכל בכל סעודה.

ואין הכוונה שיעשה את כל סעודתו מפירות אלו.

וכן הדבר לגבי יין, יכול לשייר כדי ג' סעודות, כפי הרגלו בשתייה, אבל לא ישתה בכל הסעודות יין שלא כהרגלו.

 

במהות הביעור נחלקו הראשונים:

לדעת הרמב"ם, כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם.

לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים:

בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות,

כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.

אולם דעת רוב הראשונים שהביעור פרושו הפקר פירות שביעית,

כלומר שבהגיע זמן הביעור מוציא בעל הפירות את הפירות

(שמעבר לג' סעודות לכל אחד מבני ביתו) מרשותו, ומניחם ברשות הרבים,

ואומר בפני שלשה אנשים (ויכול לומר זאת בפני שלשה מאוהביו):

"כל מי שצריך לטול יבוא ויטול". או יאמר: "פירות אלו הפקר לכל".

ולאחר הפקר הפירות רשאי הוא בעצמו לשוב ולזכות בהם.

ובדעה זו החזיקו האחרונים הלכה למעשה, וכן המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות.

לאחר הביעור ניתן להמשיך ולאכול את הפרות ללא הגבלת זמן, וימשיך לאכלם בקדושת שביעית.

פירות שביעית שהגיע זמן ביעורם ולא בערם במזיד – נאסרו באכילה, ויש לאבדם בכל דרך.

ואם שגג ולא ביער וקל וחומר אם נאנס, לא נאסרו הפירות, ומיד כשיוכל יבערם.

 

ביעור מעשרות בים הגדול בשנת תשס"ח

ביעור מעשרות בים הגדול בשנת תשס"ח