1. בית
  2. /
  3. ביעור פירות שביעית
ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

ביעור פירות בקצרה:

פירות שביעית אין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו [=הסוג] המין מצוי בשדה, שנאמר: “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”. כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה אוכל ממה שבבית, לדוגמא: תאנים יבשות – עד חג החנוכה, תמרים – עד פורים, ענבים – עד הפסח, זיתים – עד שבועות. כלה לחיה מן השדה -חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.

ביעור תאנים - ביעור פירות שביעית

ביעור תאנים- ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית כיצד?

הרי שהיו לו גרוגרות (= תאנים יבשות של שנה שביעית) בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן”.

אופן הביעור:

היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחדדהיינו לשכניו, קרוביו, ידידיו, ומכריו [שם פ”ז הלכות א -ג].

ביעור מזון שלוש סעודות לכל אחד

ביעור מזון שלוש סעודות לכל אחד

במידה ולא נמצאו לוקחים לכל שנשאר, יוציאם מביתו ויפקירם בפני שלשה אנשים ויאמר: “פירות שביעית אלו, הפקר הם לכל אדם, וכל הרוצה לקחתם יבוא ויקח”.

ביעור פירות שביעית על ידי הפקר

מהו ביעור פירות שביעית?

כל היבולים הקדושים בקדושת שביעית, בהגיע הזמן שבו כלה היבול המסוים לחיה מן השדה, בכל חלקי ארץ ישראל, יש לכלות – לבער את היבול הזה מן הבית. מנהג ארץ ישראל שבהגיע זמן הביעור, מפקיר את היבול לפני שלשה אנשים אף אם הם אוהביו [אך לא מאנשי ביתו הסמוכים על שולחנו – ושנים מהשלשה צריכים להיות כשרים לעדות עבורו]. ולאחר שהפקיר, יכול לשוב ולזכות בו בחזרה.  

חובת הביעור חלה על כל יבול הקדוש בקדושת שביעית, וכן על כל מה שהופק מיבולים אלו והוא קדוש בקדושת שביעית. מכאן שאין חובת ביעור על יבול הגדל אצל נכרי בקרקע שלו, יבול חו”ל ושאר אופנים שמותר ליקח מהם בשמיטה. 

תוצרת שהיא בקדושת שביעית “אוצר בית דין” חל עליהם חובת “ביעור”, ואמנם כל שבזמן הביעור, הם היו ברשות בית דין, הם פטורים מביעור כי מה שביד בית הדין הוא הפקר, ואם אח”כ לקחם אדם פרטי, שוב איננו צריך לבערם. אולם אם לקח מבית הדין לפני זמן הביעור, חייב להפקירם בהגיע זמן הביעור.  

זמן הביעור שונה הוא בכל מין ומין, ולצורך כך מנפיקים לוח כדי שכל אחד ידע את הזמן של המינים השונים שחובה לבערם. אולם חכמים קבעו לנו שזמן הביעור של התאנים הוא בחנוכה של השנה השמינית. התמרים הם בפורים של השנה השמינית. הענבים והיין בפסח של שמינית. הזיתים והשמן בשבועות של השנה השמינית.  

עבר ולא ביער, אם עשה זאת במזיד, הפירות נאסרו באכילה לבעל הפירות, ואם בשגגה וקל וחומר באונס, יבער מייד שנזכר, ומותרים הפירות באכילה לאחר הביעור.  

 

מצות הפקרת (ביעור) פירות שביעית, בזמן שאינם מצויים לאכילת החיה בשדה.

פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, שנלקטו ומצויים הם ברשות האדם, מותר לאכול מהם רק בזמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסוים מן השדה – חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר (ויקרא כה, ז):

“ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול”, ודרשו חז”ל: “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך”, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית”. וזוהי מצות ביעור האמורה בפירות שביעית.

ולדוגמא: אדם שיש לו גרוגרות (=תאנים מיובשות) שביעית בביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים עדין על האילנות בשדה, אולם בשעה שכלו התאנים מן השדה – אסור לאכל מאותן שבבית, אלא מבער אותן.

זמן ביעורם של הפירות החייבים בביעור שונה האחד מן השני.

הכלל הקובע את זמן הביעור לכל צמח, הוא בהגיעו לשלב בו הוא כלה כלוי טבעי באזור גידולו.

וכגון בזמן שהפירות שעל העצים נרקבים ואינם ראויים יותר לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה וחיה.

זמן הכילוי של הפרי החייב בביעור נקבע על פי הנתונים בשטחי הפקר, ולא על פי הנתונים בשטחים שמורים (וכגון בחצר פרטית, שאין החיות יכולים להגיע ולאכול מהמצוי בה).

ועל כן אם בשדות הפקר כלו הפירות החייבים בביעור לחית השדה, אף אם נותרו אותם פירות בשדות שמורים – חובה לבערם.

לגבי פירות מסויימים קבעו חז”ל את זמני ביעורם בשנה השמינית:

תאנים – חנוכה. תמרים – פורים. ענבים ויין – פסח. זיתים ושמן – שבועות. וזמן הביעור הוא לפני החגים.

ולדוגמא: תאנים – לפני חג החנוכה. תמרים – לפני הפורים.

בשאר הפירות קביעת מועדי הביעור לכל מין ומין נוהגים על פי הערכת מומחים לדבר, אשר קבעו זמנים משוערים לכל פרי וירק, מתוך ידיעה מעמיקה שנלמדה ונאספה מן השטח.

ועל פי ממצאיהם המתפרסמים מדי שמטה בלוחות ביעור מיוחדים – יש לנהוג.

אין חובת ביעור בפירות הפקר, או כאלה הנחשבים כמבוערים כבר, וכדוגמת הפירות הנמצאים ב”אוצר בית דין”.

אולם פירות אוצר בית דין שנקנו לפני זמן הביעור, בהגיע זמן הביעור – יש לבערם (לדוגמא: יין הנלקח מאוצר בין דין, בהגיע זמן הביעור – ערב פסח של השנה השמינית – יש לבערו).

מי שבהגיע זמן הביעור נמצאים ברשותו מפירות שביעית רק כשעור מזון לשלש סעודות לכל אחד מבני הבית – אינו חייב לבערם ורשאי לאכלם, ומקיים באכילתם מצות ביעור, שאכילתם היא בעורם.

אבל אסור לו להשאירם בביתו לזמן ממושך ועליו לאכלם מיד.

שעור ג’ סעודות אלו, משערים בכל פרי כפי הכמות הרגילה להיאכל בכל סעודה. ואין הכוונה שיעשה את כל סעודתו מפירות אלו.

וכן הדבר לגבי יין, יכול לשייר כדי ג’ סעודות, כפי הרגלו בשתייה, אבל לא ישתה בכל הסעודות יין שלא כהרגלו.

ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

במהות הביעור נחלקו הראשונים:

לדעת הרמב”ם, כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג’ סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם.

לדעת הראב”ד, הביעור מתקיים בשני שלבים:

בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות, כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.

אולם דעת רוב הראשונים שהביעור פרושו הפקר פירות שביעית, כלומר שבהגיע זמן הביעור מוציא בעל הפירות את הפירות (שמעבר לג’ סעודות לכל אחד מבני ביתו) מרשותו, ומניחם ברשות הרבים.

ואומר בפני שלשה אנשים (ויכול לומר זאת בפני שלשה מאוהביו):

“כל מי שצריך לטול יבוא ויטול”. או יאמר: “פירות אלו הפקר לכל”.

ולאחר הפקר הפירות רשאי הוא בעצמו לשוב ולזכות בהם.

ובדעה זו החזיקו האחרונים הלכה למעשה, וכן המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות.

לאחר הביעור ניתן להמשיך ולאכול את הפרות ללא הגבלת זמן, וימשיך לאכלם בקדושת שביעית.

פירות שביעית שהגיע זמן ביעורם ולא בערם במזיד – נאסרו באכילה, ויש לאבדם בכל דרך.

ואם שגג ולא ביער וקל וחומר אם נאנס, לא נאסרו הפירות, ומיד כשיוכל יבערם.