ה. כללי קדושת שביעית

א. על מה חלה קדושת שביעית ובאיזה תנאים

קדושת שביעית חלה על כל יבול הצומח בשנה השביעית אם הוא משמש לאחד מן הצרכים הבאים: אכילה (בין מאכל אדם ובין מאכל בהמה), שתייה, סיכה, הדלקת הנר וצביעה.

ובמידה ויתקיימו ביבול התנאים הבאים:

1. “הנאתו וביעורו שווה” (כלומר, ההנאה מן השימוש בצמח הקדוש בקדושת שביעית צריכה להיות מקבילה לביעורו-כיליונו. וכמו באכילה, שההנאה מן המאכל באה במקביל לכיליונו וביעורו מן העולם, המתבצע על ידי פעולת האכילה).

2. שיהיה מיוחד לשימוש שהנאתו באה בשעת ביעורו ([הכלל הקודם מתייחס ליבול הנאכל, שבו צריכה להיות ההנאה מקבילה לביעור. כלל שני זה מתייחס לכל צמח הדומה במהותו לצמחי מאכל, שגם השימוש בהם צריך להיות עם אותה תכונה, שההנאה מהם צריכה להיות מקבילה לכיליונם. ולדוגמה – עצים המיוחדים לצבע, שההנאה מהם (הצביעה) באים במקביל לביעורם מן העולם).

3. שהנאתו שווה בכל אדם, ולא רק לחלק מבני האדם (ולכן – לדוגמה – לא חלה קדושת שביעית על צמחי מרפא, שהשימוש בהם נעשה רק על ידי חולים)

(גמ’ סוכה דף מ ע”א וברש”י שם, נו”כ הרמב”ם על פ”ה ה”י. וראה שביתת השדה פרק ט הלכה ה ביאור באריכות על תנאים אלו).

ב. מהות קדושת שביעית

לקדושת שביעית אין דין קדושה כהקדש, וכל מהותה של קדושת שביעית היא בבחינת כבוד ליבול השנה השביעית, ועל כן יש לשמור על כבודם ולא לנהוג בהם כבדרך כל השנים (לסחור בהם, להפסידם ולהשתמש בהם שלא כדרכם, כמבאר בפרקים הבאים) (מקדש דוד נט, ה).

ג. התנהגות עם פירות שביעית

קדושת שביעית באה לידי ביטוי באיסורים החלים על יבול השנה השביעית (וכגון: איסור מסחר והפסד בפירות שביעית, איסור אכילתם על ידי גוי ואיסור האכלת מאכל אדם לבהמה), ובקדושה הנתפסת בכסף שבו קנו יבול הקדוש בקדושת שביעית (ראה להלן פרק ו הלכות יא-יד).

ד. קדושת פירות שביעית ביחס לקדושת הקדש

פירות שביעית הוקשו להקדש, אלא שהם חמורים מהקדש! בעוד שההקדש נפדה ויוצא לחולין וקדושתו עוברת ונתפסת בדמים, הרי ששביעית – אף שהקדושה נתפסת בדמים, אין הפירות יוצאים לחולין, והרי הם נשארים תמיד בקדושתם (תורת כהנים בהר. סוכה מ,ב).

ה. זמן חלות קדושת שביעית בפירות, ירקות, תבואה וקטניות

הזמן הקובע את חלות קדושת שביעית בפירות וירקות, הוא ראש השנה של השנה השביעית. אמנם שונה הדין בין פירות לירקות:

פירות שחנטו (שהגיעו ל’עונת המעשרות – בהגיעם לשליש בישולם) לאחר ראש השנה של שנת השמיטה – יש להם קדושת שביעית. ואם חנטו לפני ראש השנה של השנה השביעית, או לאחר ראש השנה של השנה השמינית – אין בהם קדושת שביעית.

וכן, תבואה וקטניות שהגיעו לשליש בישולם בשנת השמיטה – קדושים בקדושת שביעית.

שונה הדין באורז, דוחן, פרגים ושומשומין, שהשלב הקובע בהם הוא גמר הפרי. ועל כן כל שנגמר הפרי קודם שביעית – אין בו קדושת שביעית, וכל שנגמר בשביעית – יש בו קדושת שביעית.

ירקות: כל ירק שנקטף בשנת השמיטה אפילו נגמר בישולו קודם שמיטה, מכיוון שנכנס לשמיטה והוא מחובר לקרקע – קדוש הוא בקדושת שביעית (רמב”ם פ”ד הלכות ט, יא-יג).

ו. קדושת שביעית והפקר באתרוג ובפרי הדר

אתרוג שחניטתו או לקיטתו היו בשביעית, נוהגים בו קדושת שביעית מספק (האם הולכים באתרוג לעניין שביעית אחר החניטה, או לאחר הלקיטה). וכן לעניין הפקר (משום אותו ספק), אין להיכנס לפרדס חברו בשנה השביעית או בשנה השמינית ולקחת משם אתרוגים (בשנה השביעית – משום דעת הסוברים שבאתרוג הולכים אחר חניטה. ובשנה השמינית – משום דעת הסוברים שבאתרוג הולכים אחר הלקיטה)

(רמב”ם פ”ד הי”ב ובכסף משנה שם).

ועל כן הרוצה לצאת מידי ספק, יקנה אתרוג שחנט בשנה השישית ונלקט לפני השנה השביעית, שאז בוודאי אין בו קדושת שביעית.

אתרוג שחניטתו ולקיטתו היו בשביעית, נוהגים בו כל דיני קדושת שביעית.

פירות הדר, אף שדומים באופן גידולם לאתרוג, אינם קדושים בקדושת שביעית, ואין עליהם מצוות הפקר, אלא אם כן חניטתם הייתה בשביעית, כדין שאר פירות האילן (חזו”א כא, טז).

ולכן, פירות הדר המשווקים בחורף שנת השמיטה, היות וחנטתם הייתה בשישית – אינם קדושים בקדושת שביעית. אולם פירות הדר שישווקו בחורף השנה השמינית – קדושים בקדושת שביעית, היות וחנטתם הייתה בשמיטה.

ז. קדושת שביעית בפרחים

פרחים המשמשים לנוי ואין בהם ריח – אינם קדושים בקדושת שביעית. ובפרחים המשמשים לנוי ויש בהם ריח (כגון ורדים ושושנים) – יש הנוהגים בהם מנהגי קדושת שביעית, ויש הסוברים שאף בהם אין קדושת שביעית (ספר השמיטה פ”ז אות ד. מנחת שלמה נא, יא).

ח. קדושת שביעית בהדסים

הדסים שנקטפו למצווה (וכגון למצוות ארבעת המינים) – אין בהם קדושת שביעית, אולם בהדסים שנקטפו להרחה (וכגון להרחה בשבת ובמוצאי שבת) – יש הנוהגים בהם מנהגי קדושת שביעית, ויש הסוברים שאף בהם אין קדושת שביעית (מנחת יצחק ח”ו סימן קל. אור לציון פ”ב שי”ב).

ט. קדושת שביעית בצמחי מרפא

צמחי מרפא הנאכלים גם על ידי אנשים בריאים לחיזוק בריאותם – קדושים בקדושת שביעית. אולם צימחי מרפא הנמצאים בשימוש רק על ידי חולים – אינם קדושים בקדושת שביעית (חזון איש יד, ה. מנחת יצחק ח”ח סימן קא).

י. קדושת שביעית בגרעיני כותנה ובסיביה

בגרעיני כותנה (שמשתמשים בהם למאכל בהמה), וכן בשמן המופק מהם יש קדושת שביעית, אולם בסיבי כותנה וכן בפשתן – אין קדושת שביעית (חזון איש י, יב).

יא. קדושת שביעית בעצים

כל סוגי העצים (המשמשים ל: הסקה, בניית בתים, ייצור רהיטים וכדומה) – אינם קדושים בקדושת שביעית (רמב”ם פ”ה הי”א ובפ”ז הי”ד).

יב. קדושת שביעית במיני תבלין

עצי ועשבי תבלין יש לנהוג בהם קדושת שביעית.

השלב הקובע בגידולם: עשבי תבלין חד שנתיים (כגון כוסברה, פטרוזיליה וכדומה) דינם כירק – שכול שנלקטו בשביעית יש בהם קדושת שביעית. ובעצי תבלין רב שנתיים (כגון שיבה רוזמרין וכדומה) דינם כאילן – שכול שחנטו העלים הנאכלים בשביעית יש בהם קדושת שביעית.

יג. קדושת שביעית בגרעינים ובקליפות האכלין

גרעינים וקליפות הראויים למאכל בהמה או לצביעה – כגון קליפות תפוח, מלפפון וכדומה – יש בהן קדושת שביעית. אך אך אם אינם ראויים כלל לאכילה ואין שיירי מאכל סבוכים בהם, אין בהן קדושת שביעית, אפילו אם ראויים הם לשימושים שונים (רמב”ם פ”ה הכ”א ובהל’ תרומות פי”א ה”י-יא ובנו”כ שם וראה עוד במשנה במס’ שביעית פ”ז מ”ג וברע”ב ובתויו”ט שם).