ברכת וצויתי

ברכת וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית. ועשת את התבואה לשלש השנים

ברכת התורה לשומרי שביעית כהלכה: “וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית. ועשת את התבואה לשלש השנים”.

הבטחת התורה היא, כי יהודי השומע בקול ה’ ואינו זורע בשביעית באיסור, אין לו לחשוש שמא יהיה שרוי בשל כך במצוקת רעב.

מובטח לו שיוכל לחיות ברווחה ובכבוד, וכי יבול השנה השישית יספיק לו לשנה השישית ולשנה השביעית עד אסיפת היבול של השנה השמינית.

לעומת הברכה לשומרי שביעית, מקלל הנביא ירמיהו את עוברי העבירה הזורעים וקוצרים בשביעית, באמרו:

“כה אמר ה’ ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה’ יסור לבו”,

ומפרש רש”י: “אשר יבטח באדם” – בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל, “ומן ה’ יסור לבו” – שהבטיחו “וצויתי את ברכתי לכם”.

יש אומרים, שהואיל ובזמן הזה שמירת שביעית היא מתקנת חכמים, אין “ברכת וצויתי” בתוקף.

ברם, יש חולקים על דבריהם, ועל פי הכלל שבית דין של מעלה עושים כפי שגוזרים בית דין של מטה, יש לומר שאף על פי ששביעית בזמן הזה היא מדברי סופרים, מכל מקום ברכת התורה לשומריה שרירה וקיימת, אלא שככל הבטחות התורה אפשר שיגרום החטא להפסידה, ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה להימנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע.

מרן הראשון לציון הגר”ע יוסף זצוק”ל פרסם קול קורא וכתב:

”החקלאים החרדים לדבר ה’, שיש ביכולתם לשמור דיני השמיטה כהלכתה, טוב יעשו אם יפקירו שדותיהם בשנה השביעית, ויקדישו את עצמם ללמוד תורה, ועליהם נאמר ‘גיבורי כוח עושי דברו’. ויזכו לברכת ה’ כמו שנאמר, ‘וצויתי את ברכתי לכם’ וגו’.