חנטה

שלב בגדילת הפרי המשייכת אותו לשנה מסוימת.

השלב הקובע בפירות האילן, הוא החנטה ונחלקו הראשונים בביאורה:

יש מפרשים שחנטה היא שיצא כעין פרח, והוא קודם שיצא הפרי כלל; וכן אמרו בירושלמי שחנטה בפירות דומה לעיבור בבהמה, והבאת שליש דומה ללידה. יש מפרשים שחנטה היא הוצאת פרי קטן, שיציאת הפירות והיראותם קודם גמר בישולם קרויה חנטה. וכן פירשו הראשונים את האמור בתורה: וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז כג), שהוא חנטת הפרי כשהפרח נופל (רש”י שם). אולם להלכה זמן החנטה הוא בהגיע הפרי לעונת המעשרות, שהוא זמן מאוחר יותר (מהר”י קורקוס מעשר שני א א; ר”ש סירליאו שביעית ג א; פני יהושע ראש השנה יג ב, בדעת הרמב”ם והסמ”ג והחינוך), ומפרשים שחנטה היא מלשון בישום, כמו: וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל (בראשית נ ב), שנתנו שמן טוב ובשמים בגוף (ראה רש”י שם), ואף כאן האילן נותן מתיקות בפירות משעה שבאו לעונת המעשרות שהיא שעת הבאת שליש בישול הפרי, שאז ראויים הפירות לאכילה וחשובים פרי.

לפיכך: אם הפירות הגיעו לשליש בישולם קודם ראש השנה של שביעית – דינם כיבולי שישית אף אם נקטפו בשביעית, ואם הגיעו לשליש בישולם אחר ראש השנה – דינם כיבולי שביעית. ולכן רוב ככל הפירות המצויים בחורף של שנת השמיטה, הרי הם שייכים לשנה השישית [מלבד פירות בודדים שחונטים ומבשילים בחורף של שנת השמיטה, ודינם כדין יבולי שביעית].