1. בית
  2. /
  3. אוצר בית דין
אוצר בית דין

אוצר בית דין

מהו אוצר בית דין?

יבול השנה השביעית הנמצא בחזקת בית הדין, לצורך חלוקה נאותה ואספקה שוטפת של פירות אלו עבור הציבור.

אוצר בית דין לילדים

אוצר בית דין

כתוב בתורה (שמות כג יא) ‘והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה’, ומכאן שחייב אדם לתת רשות ודריסת רגל בשדהו לכל הרוצה ללקט מהפירות והירקות הגדלים בשנה השביעית, ובכך מקיים האדם מצות הפקרת היבול הנוהגת בשנה זו.

אכן כבר בזמנים עברו ראו חכמי ישראל שבצורה זו יהיו אנשים שאינם הגונים שילקטו כמות מרובה לצורך סחורה והנצרכים הזקוקים ליבול השביעית יהיו מקופחים, לכן מינו בית הדין שבאותו הדור שליחים שהיו יושבים בפתח העיר, וכל מי שמצאו אצלו פירות מרובים, היו נוטלים את הפירות ממנו, ומשאירים בידו מזון ג’ סעודות בלבד, ואת שאר הפירות היו מכניסים לאוצר (=מחסן), ובכל ערב שבת היו מחלקים לכל משפחה שיעור ג’ סעודות לכל נפש לכל ימי השבוע.

כמו כן שראו בית הדין שאין מי שיטפל ביבול השנה השביעית להכשיר אותם לשימוש הציבור, מינו אנשים הנקראים ‘שלוחי בית דין’ שיהיו שוכרים פועלים שיבצעו את העבודות הנדרשות, בוצרים את הענבים ודורכים בגת ועושים מהן יין, מוסקים את הזיתים, וכובשים אותם בבית הבד לשמן, אורזים את התאנים, ועושים מהם דבלה, ואח”כ מכניסים הכול לאוצר ומחלקים אותם לפי צריכת הציבור.

אולם בתקופות לאחר מכן שהוכשר הדור והתמעטו החשודים על השביעית, לא מימשו יותר תקנה זו, והיה הציבור קוטף לעצמו כל אחד כדי צרכו.

אולם עתה עם ריחוק ההמון העירוני ממקום גידולם של הפירות, ואי היכולת לשווק את הפירות בדרך הרגילה משום איסור סחורה, עלה הצורך לחזור לתקנה זו, ואכן מספר בתי דין נטלו על עצמם את האחריות והטיפול בפירות השביעית לטובת עם ישראל, ובתוכם בית הדין שעל ידי ‘המכון למצוות התלויות בארץ‘ בראשות הגאון רבי שניאור זלמן רווח שליט”א.

 

בתקופתנו אנו ראו חכמי הדור מטרה נוספת בקיום נוהל זה,

והיא עידוד וחיזוק החקלאים לשמור שמיטה כהלכתה ללא צורך והזדקקות ל’היתר המכירה’ הידוע.

כאמור רשאי בית הדין למנות פועלים שיטפלו בכל הדרוש לקטיפת הפירות לצורך הציבור הרחב, ואף לעסוק במלאכות הנצרכות בשדה המותרות בשנה השביעית, לשם קיום האילנות ושמירה על תפוקת הפירות בצורה סבירה.

כמובן שאם יחפש בית הדין פועלים, אין כל עיכוב למנות את החקלאי בעל השדה עצמו כפועל מטעם בית הדין, ואף ראוי הדבר להעדיף אותו על אחרים, שכן הוא בקי בטיב השדה ובאופן הגידול של יבול זה, וכך אנו מסייעים בידו שלא יהיה מחוסר פרנסה בשנה זו.

יש פוסקים שחלקו על דרך זו. ברם, גדולי הדורות האחרונים ובראשם בעל ה’חזון איש’ צידדו בעדה, ותקנה זו הייתה לאחד היסודות העיקריים של שומרי שביעית בזמננו.

החקלאים שברשותם מטעים מוסרים את המטע לבית הדין.

הם עצמם הופכים להיות בשנה זו מנהלי עבודה, שכירים של בית הדין.

במקום לקבל תמורה עבור הפירות, מקבלים הם משכורת ותשלום הוצאות בלבד.

את שכר הטרחה וההוצאות קובע בית הדין לחקלאי על פי הוצאותיו המדויקות (כולל עבודת הכלים הפועלים ושכר טרחתו), ולא על פי טיב ואיכות הפירות.

 

כאשר בית הדין נוטל לסמכותו את האחריות לשדות ההפקר,

אינו מונע ממי שירצה ללקט פירות אלו בעצמו שלא ע”י שליחי הב”ד, אולם בית הדין הדואג לפועלים ומשלם להם וכן משקיע מכספו עבור הטיפול בשדה, מודיע לכל המעוניין לקטוף באופן עצמאי על חובתו להשתתף בתשלום ההוצאות וההשקעה שנעשתה בשדה עד זמן הקטיפה.

בית דין רשאי לקצור ולבצור את פירות השדה, באמצעות פועליו שלו, בדרך המקובלת, לעבד את הפירות ולאחסן אותם ולחלקם לציבור.

גם כאשר הפירות נמכרים בחנויות הרגילות אין זה מכירה במובן הפשוט שלה כי אם תחנת חלוקה, ובעלי החנות משמשים כשליחי בית דין לחלק את הפירות לציבור.

בית הדין גובה ממקבלי הפירות תשלום בעבור הוצאות הטיפול בפירות, אך אינו גובה תשלום בעבור הפירות עצמם.

משום כך אין איסור סחורה בפירות הנלקחים מאוצר בית דין ואין על התשלום קדושת ‘דמי שביעית’.

בתוצרת זו של ‘אוצר בית דין’ יש קדושת שביעית, ויש לנהוג בה בהתאם לדיני הקדושה בפרות שביעית.

כל עוד הפירות נמצאים באוצר בית דין, הרי הם כמופקרים, ולכן אינם חייבים בביעור (ראה ערך ביעור שביעית).