1. בית
  2. /
  3. איסור ספיחין
איסור ספיחין

איסור ספיחין

א. איסור ספיחין וטעמו

איסור ספיחין: כל גידולי שדה מן המינים שרגילים לזרעם מידי שנה – והם הנקראים צמחים חד שנתיים, וכגון: תבואה, קטניות וירקות – שגדלו וצמחו בשנת השמיטה מזרעים שנפלו קודם השמיטה, או משורשי צמחים שנותרו בקרקע – נקראים "ספיחין", ואסורים באכילה מדרבנן.

ואף על פי שמן התורה, כל הגדל בשנת השמיטה מותר באכילה – שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" – ראו חכמים שניתרבו בעלי עבירה שזרעו שדותיהם בשביעית בסתר, ואמרו מאליהם צמחו, ספיחין הם, על כן אסרו באכילה כל מה שצמח בשביעית, מן המינים שרגילים לזרעם מידי שנה, בין מה שנזרע בשביעית, ובין ספיחין שעלו מאליהם [רמב"ם פ"ד הלכות א-ב].

ב. שלב חלות איסור ספיחין בירקות, בתבואה וקטניות

ירקות שהתחילו לצמוח [נבטו מעל פני האדמה] בשנה השישית, אף על פי שכל עיקר גידולם היה בשנת השמיטה, אין בהם איסור ספיחין ומותרים. אמנם היות וגדלו ונלקטו בשנת השמיטה – חלה עליהם קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם ככל יבול הקדוש בקדושת שביעית (דבר הבא לידי ביטוי באיסור סחורה והפסד, מצוות הפקר ואיסור שמירה) [רמב"ן ויקרא כה ה].

ויש חולקים וסוברים שאיסור ספיחין חל על כל ירק שנלקט לאחר ראש השנה של השנה השביעית, אף שעיקר גידולו היה בשנה השישית [רמב"ם פ"ד הלכה ג].

ולמעשה רבים הפוסקים שנוקטים כדעה ראשונה, שהיא דעת רוב הראשונים, וכן המנהג הנפוץ יותר [חזו"א ט יז. וכן הוראת מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל. וכ"כ הגר"נ כדורי בספרו חובת הארץ (דיני שביעית סעי' ח). ומאידך ראה בספר אור לציון פ"ה שאלה א].

תבואה [=חמשת מיני דגן] וקטניות [=שעועית, גרגירי אפונה, גרעיני חמניות וכדומה] נאסרות באיסור ספיחין, רק אם הגיעו לשליש בישולם הסופי בשנת השמיטה.

ועל כן, תבואה וקטניות שהתחילו לצמוח בשישית ולא הגיעו לשליש בישולם הסופי לפני השמיטה, ובהגיע שנת השמיטה הגיעו לשליש בישולם – אסורים הם משום ספיחין [רמב"ם פ"ד ה"ט].

ג. איסור לקיטת ספיחין

מלבד גזרת חכמים על אכילת ספיחין, גזרו גם איסור על לקיטתם, והטעם – שמא יבוא לאכלם [רמב"ם פ"ד ה"ג וברדב"ז שם]. ועקירתם לצורך איבודם, ראה להלן הלכה ו.

ד. איסור הנאה בספיחין

כל האסור באיסור ספיחין הוא דווקא באכילה, אך לא בהנאה. ולכן נראה שמעיקר הדין אין איסור להריח מיני ירק האסורים משום ספיחין. ומיכל מקום המחמיר לחוש לדעת הסוברים שיש איסור הנאה בספיחין, וכדלהלן, ואינו לוקח לברך ולהריח בשמים שיש בהם איסור ספיחין – תבוא עליו ברכה.

ולדעת החזון איש, הספיחין האסורים באכילה אסורים גם בהנאה, ואין ליהנות מהם ולהשתמש בהם לשאר תשמישם, ועל כן אין להריח בספיחין העומדים להרחה, ולזרוע את העומדים לזריעה, וכיוצא בזה.

ויש שחילקו בין ספיחין העומדים רק לאכילה, לבין ספיחין המיועדים למאכל בהמה, שבספיחין המיועדים רק לאכילה – אסורים הם באכילה בלבד. ואילו בספיחין המיועדים למאכל בהמה – גזרו בהם חכמים גם לעניין הנאה [רמב"ם פ"ד ה"ב. אור לציון פ"ה ש"ג. חזון איש ט ס"ק ד. יג ס"ק טז. מנחת שלמה ח"א סימן נא. דרך אמונה בבאור הלכה סוף עמוד 232].

ה. איסור קניית ספיחין

גם לסוברים שספיחין מותרים בהנאה, אסור לקנות בשוק ובחנויות יבול האסור משום ספיחין – וכגון עלי הנענע שנזרעו בשנת השמיטה באיסור – משום שיש בקנייה זו איסור של מסייע בידי עוברי עבירה [רמב"ם פ"ד ה"ב. אור לציון פ"ה בהערה לשאלה ג].

ו. עקירת ספיחין

מי שגדלו בשדהו ובגינתו ירקות האסורים באכילה משום איסור ספיחין, אינו חייב מעיקר הדין לעקרם, אלא אם כן זרעם באיסור ואפילו בשוגג [וכדוגמת חיוב עקירת עץ שניטע בשביעית], או במקום שיש חשש משום מראית העין – שזרע באיסור [וכגון שיש בגינתו ירקות רכים וכבר עבר זמן רב מתחילת שנת השמיטה, ומן הסתם יאמרו הרואים שזרע בשביעית].

וכשעקרם – יעקרם מן השורש, ולא ילקט רק את החלק הנאכל בלבד. כמו כן, לא יקלקלם בעקירתם, אלא יניחם עד שיירקבו מאליהם [כסף משנה פ"ד הלכה יח. חזון איש סימן ט ס"ק ו. אור לציון פ"ה ה"ז].

ז. איסור האכלת ספיחין לבהמה

לדעות הסוברות שאיסור ספיחין הוא גם איסור הנאה, יהיה אסור להאכיל בהמתו בספיחין. אולם אם הבהמה הולכת מאליה לאכול מן הספיחין, אין חובה לגרשה [חזון איש סימן ט ס"ק ו].

ח. שדות ואפנים בהם אין איסור ספיחין

במקומות ובאופנים בהם אין חשש שאדם יעבור בסתר על איסור זריעה בשמיטה על מנת לאכול בשמיטה מזריעתו, לא גזרו חכמים על איסור ספיחין. ועל כן, אין איסור ספיחין בכל הנזכר להלן, ומותר לאכלם:

1. בצמחים שאין רוב בני האדם זורעים אותם, וכגון מיני גידולי בר המצויים בשטחי הפקר לרוב, במינים אלו אין חשש שאדם יזרע באיסור, שהרי יש לרוב.

2. בספיחין הגדלים בשדות בור וטרשים שאינם ראויים לזריעה. בשטחים אלו אין חשש שאדם יזרע באיסור משום הטורח, הקושי ואי הכדאיות.

3. בספיחין הגדלים בשדה ניר, והיא שדה חרושה. חרישתה של שדה זו והשארתה ללא זריעה, היא פעולה חקלאית שנועדה להשבחת השדה, ואין חשש שבעליה יזרע בה באיסור, שהרי יפגע בייעודה.

4. בספיחין הגדלים בכרם. אין חשש שאדם יזרע בשטח זה, שהרי יאסור את כרמו מדין "כלאי הכרם".

5. בספיחין הגדלים בשדה הזרועה בגידולים מותרים. בשדה זו אין חשש שבעליה יזרע באיסור, שהרי יאסור אף את המותר הגדל בה.

6. בירקות שגדלו על ידי גוי בשדותיו בארץ ישראל, אין איסור ספיחין.

7. בירקות שגדלו בבית אין בהם משום איסור ספיחין, משום שאין הדרך לגדל בבית.

8. בירקות שגדלו בגבולות ארץ ישראל שנכבשה רק על ידי עולי מצרים, אין איסור ספיחין.

9. בפירות האילן ובשיחים רב שנתיים.

אמנם, אם עבר וזרע באיסור בשדות אלו – בור, ניר, כרם וזרועה, וכן אם זרע ממינים שאין רוב בני האדם זורעים אותם, או שזרע ירקות רב שנתיים, הגידולים אסורים משום ספיחין [עיקר דין זה מבואר ברמב"ם פ"ד הלכה ג ואילך, וראה בנו"כ שם. וראה להלן בפירוט הדינים].

ט. קדושת שביעית בספיחין המותרים

בירקות שלא גזרו חכמים "איסור ספיחין" בכל הספיחין הנזכרים בהלכה ח', הרי שחלים עליהם כל דיני קדושת שביעית, וחייב להפקירם, ואסור לשמרם (כסף משנה פ"ד ה"ד. דרך אמונה פ"ד ס"ק כב).

י. ספיחין בפרחים וצמחי נוי

אין איסור ספיחין בפרחי נוי, ואפילו בפרחים ובצמחי ריח, כשם שאין בהם קדושת שביעית [מנחת שלמה ח"א סי' נא אות יא. וראה לעיל פ"ה ה"ז].

ויש הסוברים שיש איסור ספיחין בפרחים ובצמחים שיש בהם ריח [וקדושים בקדושת שביעית], אם הם צמחים חד שנתיים. ולדעתם אין איסור ספיחין בפרחים ובצימחי ריח שתחילת צמיחתם הייתה בשישית וניקטפו בשביעית, או בפרחים שאין דרך רוב בני האדם לזרעם, או בפרחים שאין דרך רוב בני האדם לזרעם (מחוסר חשיבותם) ועלו מאליהם, או בפרחים שגדלו במקום שאין דרך לגדלם [ראה אור לציון פ"ב שאלה יב. חזון איש יד ס"ק ט].

יא. ספיחין בבית

אין איסור ספיחין בגדיל בבית. והטעם: כשם שבשדה בור אין איסור ספיחין, משום שאין הדרך לגדל בה [וכמבאר בהלכה ח], כן הגדל בבית אין בו משום איסור ספיחין, משום שאין הדרך לגדל בבית. ומאותו הטעם אין נוהג איסור ספיחין בירקות הגדלים על גג הבית [ראה ירושלמי ערלה פ"א סוף הל' ב ובמראה פנים שם].

יב. ספיחין בעציצים

יש הסוברים שאין איסור ספיחין ביבול הגדל בעציצים, בין נקובים ובין שאינם נקובים.

והטעם: מסתבר שחכמינו זיכרונם לברכה לא גזרו איסור ספיחין על הגדל בעציצים, שהרי קשה לעוברי עבירה לשקר ולומר על גידולי העציצים שעלו מאליהם [כשם שאומרים הם על הגדל בגינה ובשדה], וממילא לא יעברו על איסור זריעה בשמיטה, ועל כן לא גזרו [שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קנח אות יב].

ויש הסוברים שבגדיל בעציץ נקוב יש איסור ספיחין [יעוי' בספר השמיטה בהערת הגר"ח ברלין (פ"ו הערה 3) כרם ציון הל"פ פ"ט ג"צ ס"ק ד].

יג. ספיחין בשדה הפקר

גידולי שדה חד שנתיים הצומחים בשדה הפקר [דהיינו בשדה שהיא טובה ועומדת לזריעה, אך הופקרה על ידי בעליה] – אסורים משום ספיחין [חזון איש סימן י ס"ק ו].

יד. איסור ספיחין בצמחים רב שנתיים

רבים הם הפוסקים שאין בצמחים רב שנתיים (כגון: בננות, נענע, ועוד) איסור ספיחין, שהרי הטעם לאיסור ספיחין הוא בגלל עוברי עבירה, שהיו זורעים בשביעית בסתר והיו אומרים ספיחין הם שגדלו מאליהם, והיו אוכלים מהם בשמיטה. וגזרה זו שייכת רק בצמחים הנזרעים בכל שנה, אבל צמחים רב שנתיים שאינם נזרעים כל שנה כשאר ירקות, אלא משרשיהם מוציאים הם ענפים חדשים מידי שנה, אינו שייך גזרה זו. [אלא אם נזרעו באיסור והוציאו את היבול בשנת השמיטה, שהם יהיו אסורים משום ספיחין, גם אם הם צמחים רב שנתיים].

ובבננות ישנו טעם נוסף, שמשעת נטיעתם ועד לקבלת הפרי עוברת למעלה משנה (כ-18 חודש) – לא חוששים שייטע בשמיטה באיסור, שהרי לא יתאפשר לו לאכול מהם אלא בשמינית [כרם ציון, גאון צבי פרק יא אות ב. מנחת יצחק ח"ח סי' צד. מנחת שלמה ח"ג סי' קכב].

ולפי האמור: בננות שנלקטו בשביעית, הרי ברור שלא נישתלו בשביעית, כי אם בשישית. וכן בננות הנלקטות בשנה השמינית, אין בהם איסור נזרע, כי גם בננות אלו מהנשתלים בשישית.

ויש מי שכתב שאין להקל באכילת בננות או נענע, אלא לקטנים או לחולים הזקוקים להם [אור לציון פ"ה שאלה ד].

טו. ספיחין במאכל בהמה

יש הסוברים שלא גזרו חכמים איסור ספיחין על גידולים העומדים למאכל בהמה.

אולם יש הסוברים שגם על מאכל בהמה, כמספוא, גזרו חכמים איסור ספיחין, מחשש שיזרע באיסור בשנת השמיטה לצרכי בהמתו [ר"ש סיריליאו פ"ט ה"ב. כס"מ פ"ד סוף ה"ד ורדב"ז שם. חזון איש סימן ט ס"ק יז].

טז. אין איסור ספיחין בתבן וקש

כשגזרו חכמים על איסור ספיחין, לא כללו בגזרתם תבן וקש (שמקורו בתבואה), ועל כן, תבן וקש של תבואה שגדלה בשנת השמיטה, אינם אסורים באיסור ספיחין כתבואה עצמה. והטעם: משום שאין דרכם של בני אדם לזרוע תבואה לשם תבן וקש, וממילא לא יבוא לזרוע באיסור, ועל כן לא גזרו. ואף שאין איסור ספיחין בתבן ובקש, קדושת שביעית חלה עליהם [רמב"ם פ"ד ה"ד, כס"מ שם].

יז. אין ספיחין בירקות גויים

אין איסור ספיחין בירקות שגדלו על ידי גוי בשדותיו בארץ ישראל. ועל כן אם קונה מן הגוי, ממקום שהירקות בחזקת גידולי גויים, מותרים הירקות באכילה [רמב"ם פ"ד הכ"ט].

יח. אין איסור ספיחין בשטחים שבתחומי עולי מצרים

בגבולות ארץ ישראל שנכבשה על ידי עולי מצרים ולא החזיקו בהם לאחר מכן עולי בבל, אין חיוב שביעית שם אלא מדרבנן, והגם שאסורה בהם מלאכת השדה, וקדושים הפירות בקדושת שביעית, וחייבים בהפקר ובביעור, מיכל מקום הספיחין שגדלו שם מותרים באכילה [רמב"ם פ"ד הכ"ו. ובתשובותיו, פאר הדור סימן טו].

יט. מותר לייבא ירקות מחוץ לארץ

מותר לייבא ירקות מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנת השמיטה, ואין לחוש למראית העין, שיאמרו שהם ירקות שגדלו בארץ ישראל ואסורים משום ספיחין [אור לציון פ"ה ש"ו].

כ. ספיחין של שביעית שיצאו לשמינית

ספיחי ירקות שגדלו בשנת השמיטה, ועדיין לא נלקטו עד שנכנסה השנה השמינית, אסורים באיסור ספיחין עד שיגדלו [או שיעבור זמן שיכולים לגדול] כדוגמתם וכשיעורם מזריעת השנה השמינית [ואז מותרים אפילו נלקטו בשמינית לפני זמן זה], או עד ליום הראשון של חג החנוכה של השנה השמינית, ומחנוכה ואילך הם מותרים [אף אם נלקטו בשמינית לפני חג החנוכה].

ויש מי שחילק בין ירקות עליים לפרי האדמה (מלפפון, בצל וכדומה). ירקות עליים מותרים מיד במוצאי שביעית [שדרכם לגדול בכל יום בגידול ניכר, וגידולי ההיתר מבטלים את האיסור], ואילו בפרי האדמה, יש להמתין וכנזכר.

כמו כן מיני ירקות שרובם מחוצה לארץ, או שרובם מגידולי נכרים מותר לקנותם בשוק מיד במוצאי שמיטה.

ולעניין קדושת שביעית – כל ירק שנלקט בשמינית, אין בו קדושת שביעית, אף שעיקר גידולו היה בשביעית [רמב"ם פ"ד הלכות ו-ז. אור לציון פ"ה ש"ח].

כא. מצוות איבוד ספיחין בשמינית

ספיחין של שביעית שיצאו לשמינית, אסורים באכילה בתחילת שמינית, ועל כן מותר ומצווה לעקור ולשרש אחריהם כדי שלא יחשדו שבדעתו לאכלם. ואין תולשין אותם ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה ואוכלת מהם כדרכה, (שהרי נאסרו רק באכילה ולא בהנאה) [רמב"ם פ"ד ה"ה].

איסור ספיחין

ספיחין

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.