איסור ספיחין

איסור ספיחין

איסור ספיחין בשמיטה

א. איסור ספיחין וטעמו

איסור ספיחין: כל גדולי שדה מן המינים שרגילים לזרעם מידי שנה – והם הנקראים צמחים חד שנתיים, וכגון:

תבואה, קטניות וירקות – שגדלו וצמחו בשנת השמטה מזרעים שנפלו קדם השמטה,

או משרשי צמחים שנותרו בקרקע – נקראים "ספיחין", ואסורים באכילה מדרבנן.

ואף על פי שמן התורה, כל הגדל בשנת השמטה מתר באכילה – שנאמר:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – ראו חכמים שנתרבו בעלי עברה שזרעו שדותיהם בשביעית בסתר,

ואמרו מאליהם צמחו, ספיחין הם, על כן אסרו באכילה כל מה שצמח בשביעית,

מן המינים שרגילים לזרעם מידי שנה, בין מה שנזרע בשביעית, ובין ספיחין שעלו מאליהם

(רמב"ם פ"ד הלכות א-ב).

 

ב. שלב חלות איסור ספיחין בירקות, בתבואה וקטניות

ירקות שהתחילו לצמח (נבטו מעל פני האדמה) בשנה השישית,

אף על פי שכל עיקר גדולם היה בשנת השמיטה, אין בהם אסור ספיחין ומתרים.

אמנם היות וגדלו ונלקטו בשנת השמיטה – חלה עליהם קדשת שביעית, ויש לנהוג בהם ככל יבול הקדוש בקדושת שביעית

(דבר הבא לידי בטוי באיסור סחורה והפסד, מצות הפקר ואיסור שמירה) (רמב"ן ויקרא כה ה).

ויש חולקים וסוברים שאיסור ספיחין חל על כל ירק שנלקט לאחר ראש השנה של השנה השביעית,

אף שעקר גידולו היה בשנה השישית (רמב"ם פ"ד הלכה ג).

ולמעשה רבים הפוסקים שנוקטים כדעה ראשונה, שהיא דעת רב הראשונים, וכן המנהג הנפוץ יותר

(חזו"א ט יז. וכן הוראת מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל. וכ"כ הגר"נ כדורי בספרו חובת הארץ (דיני שביעית סעי' ח). ומאידך ראה בספר אור לציון פ"ה שאלה א).

תבואה (=חמשת מיני דגן) וקטניות (=שעועית, גרגירי אפונה, גרעיני חמניות וכדומה) נאסרות באיסור ספיחין,

רק אם הגיעו לשליש בישולם הסופי בשנת השמיטה.

ועל כן, תבואה וקטניות שהתחילו לצמח בששית ולא הגיעו לשליש בשולם הסופי לפני השמיטה,

ובהגיע שנת השמיטה הגיעו לשליש בשולם – אסורים הם משום ספיחין (רמב"ם פ"ד ה"ט).

 

ג. איסור לקיטת ספיחין

מלבד גזרת חכמים על אכילת ספיחין, גזרו גם איסור על לקיטתם, והטעם – שמא יבוא לאכלם

(רמב"ם פ"ד ה"ג וברדב"ז שם). ועקירתם לצרך אבודם, ראה להלן הלכה ו.

 

ד. איסור הנאה בספיחין

כל האסור באיסור ספיחין הוא דוקא באכילה, אך לא בהנאה.

ולכן נראה שמעקר הדין אין אסור להריח מיני ירק האסורים משום ספיחין.

ומכל מקום המחמיר לחוש לדעת הסוברים שיש איסור הנאה בספיחין,

וכדלהלן, ואינו לוקח לברך ולהריח בשמים שיש בהם איסור ספיחין – תבוא עליו ברכה.

ולדעת החזון איש, הספיחין האסורים באכילה אסורים גם בהנאה, ואין להנות מהם ולהשתמש בהם לשאר תשמישם,

ועל כן אין להריח בספיחין העומדים להרחה, ולזרע את העומדים לזריעה, וכיוצא בזה.

ויש שחלקו בין ספיחין העומדים רק לאכילה, לבין ספיחין המיועדים למאכל בהמה,

שבספיחין המיעדים רק לאכילה – אסורים הם באכילה בלבד.

ואלו בספיחין המיעדים למאכל בהמה – גזרו בהם חכמים גם לענין הנאה

(רמב"ם פ"ד ה"ב. אור לציון פ"ה ש"ג. חזון איש ט ס"ק ד. יג ס"ק טז. מנחת שלמה ח"א סימן נא. דרך אמונה בבאור הלכה סוף עמוד 232).

 

ה. איסור קנית ספיחין

גם לסוברים שספיחין מתרים בהנאה, אסור לקנות בשוק ובחניות יבול האסור משום ספיחין

וכגון עלי הנענע שנזרעו בשנת השמיטה באסור – משום שיש בקניה זו אסור של מסיע בידי עוברי עברה

(רמב"ם פ"ד ה"ב. אור לציון פ"ה בהערה לשאלה ג).

 

ו. עקירת ספיחין

מי שגדלו בשדהו ובגנתו ירקות האסורים באכילה משום איסור ספיחין, אינו חייב מעיקר הדין לעקרם,

אלא אם כן זרעם באיסור ואפילו בשוגג (וכדוגמת חיוב עקירת עץ שניטע בשביעית),

או במקום שיש חשש משום מראית העין – שזרע באסור

( וכגון שיש בגנתו ירקות רכים וכבר עבר זמן רב מתחלת שנת השמיטה, ומן הסתם יאמרו הרואים שזרע בשביעית).

וכשעוקרם – יעקרם מן השרש, ולא ילקט רק את החלק הנאכל בלבד.

כמו כן, לא יקלקלם בעקירתם, אלא יניחם עד שירקבו מאליהם

(כסף משנה פ"ד הלכה יח. חזון איש סימן ט ס"ק ו. אור לציון פ"ה ה"ז).

 

ז. איסור האכלת ספיחין לבהמה

לדעות הסוברות שאיסור ספיחין הוא גם אסור הנאה, יהיה אסור להאכיל בהמתו בספיחין.

אולם אם הבהמה הולכת מאליה לאכל מן הספיחין, אין חובה לגרשה (חזון איש סימן ט ס"ק ו).

 

ח. שדות ואופנים בהם אין איסור ספיחין

במקומות ובאפנים בהם אין חשש שאדם יעבר בסתר על אסור זריעה בשמטה על מנת לאכל בשמטה מזריעתו,

לא גזרו חכמים על אסור ספיחין. ועל כן, אין איסור ספיחין בכל הנזכר להלן, ומתר לאכלם:

1. בצמחים שאין רוב בני האדם זורעים אותם, וכגון מיני גדולי בר המצויים בשטחי הפקר לרוב,

במינים אלו אין חשש שאדם יזרע באיסור, שהרי יש לרוב.

 

2. בספיחין הגדלים בשדות בור וטרשים שאינם ראויים לזריעה.

בשטחים אלו אין חשש שאדם יזרע באסור משום הטרח, הקשי ואי הכדאיות.

 

3. בספיחין הגדלים בשדה ניר, והיא שדה חרושה.

חרישתה של שדה זו והשארתה ללא זריעה, היא פעלה חקלאית שנועדה להשבחת השדה,

ואין חשש שבעליה יזרע בה באיסור, שהרי יפגע ביעודה.

 

4. בספיחין הגדלים בכרם. אין חשש שאדם יזרע בשטח זה, שהרי יאסר את כרמו מדין "כלאי הכרם".

 

5. בספיחין הגדלים בשדה הזרועה בגדולים מתרים. בשדה זו אין חשש שבעליה יזרע באסור, שהרי יאסר אף את המתר הגדל בה.

 

6. בירקות שגדלו על ידי גוי בשדותיו בארץ ישראל, אין איסור ספיחין.

 

7. בירקות שגדלו בבית אין בהם משום איסור ספיחין, משום שאין הדרך לגדל בבית.

 

8. בירקות שגדלו בגבולות ארץ ישראל שנכבשה רק על ידי עולי מצרים, אין איסור ספיחין.

 

9. בפירות האילן ובשיחים רב שנתיים.

אמנם, אם עבר וזרע באסור בשדות אלו – בור, ניר, כרם וזרועה, וכן אם זרע ממינים שאין רב בני האדם זורעים אותם,

או שזרע ירקות רב שנתים, הגדולים אסורים משום ספיחין

(עיקר דין זה מבואר ברמב"ם פ"ד הלכה ג ואילך, וראה בנו"כ שם. וראה להלן בפירוט הדינים).

 

ט. קדושת שביעית בספיחין המותרים

בירקות שלא גזרו חכמים "איסור ספיחין" בכל הספיחין הנזכרים בהלכה ח',

הרי שחלים עליהם כל דיני קדשת שביעית, וחיב להפקירם, ואסור לשמרם

(כסף משנה פ"ד ה"ד. דרך אמונה פ"ד ס"ק כב).

 

י. ספיחין בפרחים ובצמחי נוי

אין אסור ספיחין בפרחי נוי, ואפלו בפרחים ובצמחי ריח, כשם שאין בהם קדושת שביעית

(מנחת שלמה ח"א סי' נא אות יא. וראה לעיל פ"ה ה"ז).

ויש הסוברים שיש איסור ספיחין בפרחים ובצמחים שיש בהם ריח (וקדושים בקדשת שביעית), אם הם צמחים חד שנתיים.

ולדעתם אין איסור ספיחין בפרחים ובצמחי ריח שתחלת צמיחתם היתה בששית ונקטפו בשביעית,

או בפרחים שאין דרך רב בני האדם לזרעם, או בפרחים שאין דרך רב בני האדם לזרעם (מחסר חשיבותם) ועלו מאליהם,

או בפרחים שגדלו במקום שאין דרך לגדלם (ראה אור לציון פ"ב שאלה יב. חזון איש יד ס"ק ט).

 

יא. ספיחין בבית

אין איסור ספיחין בגדל בבית. והטעם: כשם שבשדה בור אין איסור ספיחין, משום שאין הדרך לגדל בה (וכמבאר בהלכה ח),

כן הגדל בבית אין בו משום אסור ספיחין, משום שאין הדרך לגדל בבית.

ומאותו הטעם אין נוהג אסור ספיחין בירקות הגדלים על גג הבית (ראה ירושלמי ערלה פ"א סוף הל' ב ובמראה פנים שם).

 

יב. ספיחין בעציצים

יש הסוברים שאין אסור ספיחין ביבול הגדל בעציצים, בין נקובים ובין שאינם נקובים.

והטעם: מסתבר שחכמינו זכרונם לברכה לא גזרו אסור ספיחין על הגדל בעציצים,

שהרי קשה לעוברי עברה לשקר ולומר על גדולי העציצים שעלו מאליהם (כשם שאומרים הם על הגדל בגנה ובשדה),

וממילא לא יעברו על אסור זריעה בשמטה, ועל כן לא גזרו (שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קנח אות יב).

ויש הסוברים שבגדל בעציץ נקוב יש איסור ספיחין

(יעוי' בספר השמיטה בהערת הגר"ח ברלין (פ"ו הערה 3) כרם ציון הל"פ פ"ט ג"צ ס"ק ד).

 

יג. ספיחין בשדה הפקר

גדולי שדה חד שנתיים הצומחים בשדה הפקר (דהינו בשדה שהיא טובה ועומדת לזריעה, אך הפקרה על ידי בעליה)

– אסורים משום ספיחין (חזון איש סימן י ס"ק ו).

 

יד. איסור ספיחין בצמחים רב שנתיים

רבים הם הפוסקים שאין בצמחים רב שנתיים (כגון: בננות, נענע, ועוד) אסור ספיחין,

שהרי הטעם לאסור ספיחין הוא בגלל עוברי עברה, שהיו זורעים בשביעית בסתר והיו אומרים ספיחין הם שגדלו מאליהם, והיו אוכלים מהם בשמטה. וגזרה זו שיכת רק בצמחים הנזרעים בכל שנה, אבל צמחים רב שנתיים שאינם נזרעים כל שנה כשאר ירקות, אלא משרשיהם מוציאים הם ענפים חדשים מדי שנה, אינו שיך גזרה זו.

(אלא אם נזרעו באיסור והוציאו את היבול בשנת השמיטה, שהם יהיו אסורים משום ספיחין, גם אם הם צמחים רב שנתיים).

ובבננות ישנו טעם נוסף, שמשעת נטיעתם ועד לקבלת הפרי עוברת למעלה משנה (כ-18 חדש) – לא חוששים שיטע בשמטה באסור, שהרי לא יתאפשר לו לאכל מהם אלא בשמינית

(כרם ציון, גאון צבי פרק יא אות ב. מנחת יצחק ח"ח סי' צד. מנחת שלמה ח"ג סי' קכב).

ולפי האמור: בננות שנלקטו בשביעית, הרי ברור שלא נשתלו בשביעית, כי אם בשישית.

וכן בננות הנלקטות בשנה השמינית, אין בהם אסור נזרע, כי גם בננות אלו מהנשתלים בשישית.

ויש מי שכתב שאין להקל באכילת בננות או נענע, אלא לקטנים או לחולים הזקוקים להם (אור לציון פ"ה שאלה ד).

 

טו. ספיחין במאכל בהמה

יש הסוברים שלא גזרו חכמים איסור ספיחין על גדולים העומדים למאכל בהמה.

אולם יש הסוברים שגם על מאכל בהמה, כמספוא, גזרו חכמים איסור ספיחין, מחשש שיזרע באיסור בשנת השמיטה לצרכי בהמתו

(ר"ש סיריליאו פ"ט ה"ב. כס"מ פ"ד סוף ה"ד ורדב"ז שם. חזון איש סימן ט ס"ק יז).

 

טז. אין איסור ספיחין בתבן וקש

כשגזרו חכמים על איסור ספיחין, לא כללו בגזרתם תבן וקש (שמקורו בתבואה),

ועל כן, תבן וקש של תבואה שגדלה בשנת השמטה, אינם אסורים באסור ספיחין כתבואה עצמה.

והטעם: משום שאין דרכם של בני אדם לזרע תבואה לשם תבן וקש, וממילא לא יבוא לזרע באסור, ועל כן לא גזרו.

ואף שאין איסור ספיחין בתבן ובקש, קדשת שביעית חלה עליהם (רמב"ם פ"ד ה"ד, כס"מ שם).

 

יז. אין ספיחין בירקות גויים

אין איסור ספיחין בירקות שגדלו על ידי גוי בשדותיו בארץ ישראל.

ועל כן אם קונה מן הגוי, ממקום שהירקות בחזקת גדולי גויים, מתרים הירקות באכילה (רמב"ם פ"ד הכ"ט).

 

יח. אין איסור ספיחין בשטחים שבתחומי עולי מצרים

בגבולות ארץ ישראל שנכבשה על ידי עולי מצרים ולא החזיקו בהם לאחר מכן עולי בבל,אין חיוב שביעית שם אלא מדרבנן,

והגם שאסורה בהם מלאכת השדה, וקדושים הפירות בקדשת שביעית, וחיבים בהפקר ובביעור,

מכל מקום הספיחין שגדלו שם מתרים באכילה (רמב"ם פ"ד הכ"ו. ובתשובותיו, פאר הדור סימן טו).

 

יט. מותר ליבא ירקות מחוץ לארץ

מתר ליבא ירקות מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנת השמטה,

ואין לחוש למראית העין, שיאמרו שהם ירקות שגדלו בארץ ישראל ואסורים משום ספיחין (אור לציון פ"ה ש"ו).

 

כ. ספיחין של שביעית שיצאו לשמינית

ספיחי ירקות שגדלו בשנת השמיטה, ועדיין לא נלקטו עד שנכנסה השנה השמינית,

אסורים באיסור ספיחין עד שיגדלו (או שיעבר זמן שיכולים לגדול) כדוגמתם וכשיעורם מזריעת השנה השמינית

(ואז מותרים אפילו נלקטו בשמינית לפני זמן זה), או עד ליום הראשון של חג החנוכה של השנה השמינית,

ומחנוכה ואילך הם מותרים (אף אם נלקטו בשמינית לפני חג החנוכה).

ויש מי שחלק בין ירקות עליים לפרי האדמה (מלפפון, בצל וכדומה).

ירקות עליים מותרים מיד במוצאי שביעית (שדרכם לגדל בכל יום בגדול נכר, וגדולי ההתר מבטלים את האסור),

ואלו בפרי האדמה, יש להמתין וכנזכר.

כמו כן מיני ירקות שרבם מחוצה לארץ, או שרובם מגידולי נכרים מותר לקנותם בשוק מיד במוצאי שמיטה.

ולענין קדושת שביעית – כל ירק שנלקט בשמינית, אין בו קדשת שביעית, אף שעקר גדולו היה בשביעית

(רמב"ם פ"ד הלכות ו-ז. אור לציון פ"ה ש"ח).

 

כא. מצות אבוד ספיחין בשמינית

ספיחין של שביעית שיצאו לשמינית, אסורים באכילה בתחלת שמינית,

ועל כן מותר ומצוה לעקר ולשרש אחריהם כדי שלא יחשדו שבדעתו לאכלם.

ואין תולשין אותם ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה ואוכלת מהם כדרכה, (שהרי נאסרו רק באכילה ולא בהנאה)

(רמב"ם פ"ד ה"ה).

איסור ספיחין

איסור ספיחין

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.