שמיטת כספים

הלכות שמיטת כספים

א. מצות שמיטת כספים

שמיטת כספים: כל הלוואה שהגיע זמן פירעונה לפני מוצאי שמיטה – בין אם היא מלווה שבעל פה ובין אם היא מלווה שבשטר ועדיין לא נפרעה עד סוף שנת השמיטה, מצווה על המלווה לשמוט הלוואה זו.

והיא מצות עשה, שנאמר (דברים פרק טו): ‘וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו’.

והעובר ותובע חוב שעברה עליו שמטה עובר בלאו, שנאמר (שם): ‘לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה’.

(רמב”ם פ”ט ה”א וה”ו. שו”ע חו”מ סז,ב).

 

ב. על מה חלה שמיטת כספים

שמיטת כספים חלה על כל הלוואה שאינה חוזרת בעצמה, כהלוואת כסף, או המלווה שמן, ביצים וכדומה, הנלקחים לשימוש הלווה המחזיר אחרים תמורתם. ולדוגמא:

אישה שהלוותה לשכנתה מוצרי מזון כגון לחם, סוכר, קפה וכדומה, ויצאה שביעית – אינה יכולה לתבוע מוצרים אלו בחזרה.

אולם המשאיל חפץ החוזר לבעליו – אין שביעית משמטתו.

(מלאכת שלמה שביעית פ”י מ”ב (בהגה). בן איש חי שנה ראשונה סוף פרשת כי תבוא. דרך אמונה פ”ט ס”ק ב’ בשם הריטב”א).

 

ג. שמיטת כספים מדרבנן בזמן הזה

אין שמיטת כספים נוהגת כיום מן התורה, אלא מדרבנן, כל זמן שאין רוב עם ישראל נמצאים בארץ ישראל. ונוהגת בכל מקום, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ

[רמב”ם פ”ט הלכות ב-ג. שו”ע חו”מ סז,א].

ד. חובת נשים בשמיטת כספים

אף שמצוות שמיטת כספים תלויה בזמן, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן – אישה חייבת במצוות שמיטת כספים. ויש שכתבו שהטעם הוא משום ששמיטת כספים חלה ממילא על כל החובות, ואין הדבר תלוי באדם, ועל כן אין הבדל אם האדם הוא בר חיובא או לא

[ספר החינוך מצוה תע”ז . ויעוי’ דרך אמונה פ”ט ס”ק ב].

ה. הזמן בו חלה שמיטת כספים

שמיטת כספים חלה ביום האחרון של שנת השמיטה, ערב ראש השנה עם שקיעת החמה. וכל עוד לא הגיע זמן זה, יכול המלווה לגבות את חובו, או לכתוב פרוזבול [כמבואר בפרק הבא] שמונע את השמטת חובותיו.
ובמקום שיש הפרשי שעות בין המלווה ללווה (וכגון כשהמלווה נמצא בירושלים והלווה בניו יורק), וייתכן שהמלווה נמצא במקום שהשמיטה כבר הפקיעה את החוב, והלווה נמצא במקום שעדיין השמיטה לא הפקיעתו, או ההפך – בעיה הלכתית זו לא הוכרעה על ידי הפוסקים. ולכן הרוצה לגבות את חובו, רצוי שיכתוב את הפרוזבול יום קודם ערב ראש השנה של מוצאי שמיטה באחד מן המקומות

[רמב”ם פ”ט ה”ד. שו”ע חו”מ סז,ל-לא. ‘כרם ציון’ הלכות פסוקות פי”ז הערה 3].

ו. איסור הימנעות מהלוואה

מי שנמנע מלהלוות לחברו קודם השמיטה, מחשש שמא לא ישלם הלווה בזמן הפירעון, ויישמט החוב בהגיע יומה האחרון של שנת השמיטה – עובר בלא תעשה, שנאמר: ‘השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו.

וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו התורה בשני לאוין, שנאמר: ‘הישמר לך פן וגו, וכל מקום שנאמר: ‘השמר או ‘פן – הרי זה מצוות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וכינתה את הנוהג כן ‘בלייעל. והוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא יימנע מלתת, אלא ייתן, שנאמר: ‘נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתיתך לו. והבטיח הקב”ה בשכר מצווה זו גמול בעולם הזה, שנאמר: ‘כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ אלוהיך בכל מעשך ובכול מישלח ידך [רמב”ם פ”ט ה”ל].

ז. כשחלה השמיטה לפני זמן הפירעון

המלווה לחברו הלוואה למיספר שנים, אף כשביניהם (אך לא בסופם) תחול שנת השמיטה – ולדוגמה: המלווה לתקופת זמן של עשר שנים, השמיטה שתחול בין השנים שלפני זמן פירעון ההלוואה – אינה משמטת את ההלוואה, שהרי אינו יכול לתבוע את הלוואתו בשנת השמיטה שתחול בין שנות ההלוואה, משום שעדיין לא הגיע זמן פירעון ההלוואה, וכאמור, רק הלוואה שיכול המלווה לתבעה ולדרשה משום שהגיע זמנה – נשמטת בשמיטה [רמב”ם פ”ט ה”ט. חו”מ שו”ע סז,י].

ח. תנאים בהפקעת שמיטת כספים

המלווה לחברו בתנאיי שעם בוא סוף שנת השמיטה לא יישמט החוב מתוקף מצוות שמיטת כספים – תנאו בטל, שאין אדם יכול להתנות תנאי לעבור על דברי תורה – ו’כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. אולם אם התנה עם הלווה שלא יפטור את עצמו מן החוב כשתשמטנו שביעית וישלם למלווה את חובו – תנאו קיים, שכל תנאי שבממון – קיים, ולווה זה חייב את עצמו בממון שלא חייבתו התורה, שלא התנה לעבור על דברי תורה, אלא לחייב את עצמו התנה [רמב”ם פ”ט ה”י. שו”ע סז,ט].

ט. מסירת שטרות החוב לבית דין

המוסר את שטרות החוב של החייבים לו לבית הדין, על מנת שיגבו עבורו את ההלוואות הכתובות בהם – אין חובות אלו נשמטים במוצאי שמיטה.
והטעם מבואר במידרש הלכה על הפסוק: ‘ואשר יהיה לך את אחיך (דברים טו,ג), שרק הלוואה שיש ‘לך עם אחיך היא הנשמטת, אולם כשמוסר המלווה שטרותיו לבית דין, הרי הוא כאילו מסתלק מתביעת ממונו, ובית הדין הוא התובע כעת, והם הרי לא הוזהרו על ‘לא ייגוש ושמיטת חובות [רמב”ם פ”ט הט”ו. שו”ע חו”מ סז,יא].

י. שמיטת כספים בגמ”ח

קופת גמ”ח [=גמילות חסדים] השייכת לציבור – אין שביעית משמטת את החובות שחייבים לה, ועל כן אין מנהליה צריכים לערוך פרוזבול.
ואף שמעיקר הדין החובות לקופת הגמ”ח אינן נשמטות, יש שכתבו שראוי לממונים על קופת הגמ”ח שיכללו את קופת הגמ”ח בשטר הפרוזבול [כמבואר בפרק הבא] שכותבים הם על הלוואותיהם הפרטיות [לחשוש לסוברים שגם הלוואות הגמ”ח נשמטות].
אולם אדם פרטי שיש בידו קופת גמ”ח השייכת לו, וממנה הוא מלווה כסף לנזקקים – שביעית משמטת את ההלוואות שניתנו מקופה זו, ועל כן צריך הוא לערוך פרוזבול כדי לגבות בחזרה את הלוואותיו.
וכן כספים של אנשים פרטיים המופקדים ביד גמ”ח לשם הלוואות – נשמטים. והרוצה בהשבתם – יערוך פרוזבול [שו”ע חו”מ סז,כח. יחוה דעת ח”ד סימן ס”ד. אור לציון פ”ז ש”ח].

יא. שמיטת כספים במשכורת

משכורת שהגיע זמנה, ושכיר שאמור היה לקבל שכר פעולתו, ויצאה שביעית ולא קיבלו שכרם – אין חובם נשמט, ועדיין צריך המעביד לשלם את שכר עבודתם.
והטעם, משום שאף בתשלום שכר עבודה שעדיין לא שולם עם הגיע זמנו, אין תובעים מיד את תשלומו, ונוהגים להמתין פרק זמן לאחר זמן הפירעון, ולכן אין החוב נחשב כהלוואה, אלא כפיקדון ביד המעביד, או כהלוואה (למעביד) עד לאחר שביעית.
אולם אם נזקף חוב תשלום המשכורת כהלוואה [וכגון שהעובד תבע את פירעון משכורתו ונקבע (על ידי המעביד או בית הדין) מועד אחר לתשלום] – הרי היא נשמטת עם צאת השביעית, ואין המעביד חייב לשלם את שכרו של העובד, אלא אם כן ערכו הפועלים פרוזבול [רמב”ם פ”ט הי”א. שו”ע חו”מ סז,טו. אור לציון פ”ז ש”ב].

יב. קנייה בהקפה אינה נשמטת

הקונה מוצרים בהקפה, כדרך הקונים במכולת או אצל הירקן, והדרך היא לפרוע את החוב בסוף החודש או בתאריך קבוע אחר – אין חובם נשמט בשמיטת כספים [והטעם משום שאין דרכו של החנווני או הירקן לדחוק ולדרוש את חובו, והקונה משלם כשמזדמן בידו לפרוע את חובו, הרי שחוב זה כמוהו כהלוואה עד לאחר שביעית וכחוב שעדיין לא הגיע זמן פירעונו – שאין השביעית משמטתו].
אולם אם החנווני או הירקן קבעו לקונה זמן לפרוע את החוב (לפני ראש השנה של שמינית), או שסיכמו את הסך הכולל של החוב, שאז נחשב חוב זה כהלוואה – והוא נשמט בשמיטת כספים

[רמב”ם פ”ט הי”א. שו”ע חו”מ סז,יד. אור לציון פ”ז ש”א].

יג. שמיטת כספים במכר

הקונה מוצר מחנות באופן חד פעמי, ולא כלקוח קבוע במכולת או אצל ירקן וכנזכר, ולא שילם על המוצר עד שיצאה שביעית – חובו נשמט. ואף שאין זו הלוואה אלא מכר, מבואר במשנה ובפוסקים שאף חוב הנובע ממכר נשמט עם צאת השביעית

[אור לציון פ”ז ש”א].

יד. שמיטת הלוואה שניתן תמורתה צ’יק

לווה שנתן למלווה צ’ק [אפילו צ’ק בנקאי] על סך ההלוואה, ועדיין לא נפרע ויצאה שביעית – הלוואה זו נשמטת

[מרן הראש”ל ג”ע זצ”ל בקונטרס שמיטת כספים].

טו. הלוואה שניתן תמורתה משכון

המלווה שקיבל תמורת הלוואתו משכון מהלווה כביטחון להשבת ההלוואה – אין ההלוואה נשמטת. שכן המשכון נחשב כקנוי למלווה בכסף שהלווה עד לזמן פירעון החוב, ואין המלווה תובע את חובו מהלווה. אולם זאת בתנאיי שהמשכון מקביל מבחינת ערכו לסכום ההלוואה, אולם אם ערכו של המשכון קטן ממחיר ההלוואה, כל יתרת ההלוואה היתרה על המשכון – נשמטת. ויש אומרים שכל סכום ההלוואה אינו נשמט, גם אם ערכו של המשכון קטן ממחיר ההלוואה

[רמב”ם פ”ט הי”ד. שו”ע חו”מ סז,יב].

טז. החזרת חוב שנשמט

כל לווה המחזיר למלווה חוב למרות שנשמט בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו, וישר בעיניהם מה שעשה.
וכשמחזיר הלווה למלווה חוב שנשמט, צריך המלווה לומר ללווה : ‘משמט אני וכבר נפטרת ממני. ואם בכל זאת חוזר הלווה ואומיר למלווה שוב: ‘רצוני שתקבל – יקבל ממנו, שהרי לא הייתה פה דרישה מצד המלווה להחזיר לו את החוב.
כמו כן לא יאומר הלווה למלווה בהחזירו חוב שנשמט: ‘בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: ‘הכסף שאני נותן לך שלי הוא, ובמתנה אני נותן לך.
ויכול המלווה לדבר ולהתנהג באופן שיבין הלווה שרצונו שיחזיר לו את חובו, ויאמר לו (הלווה) שהוא נותן מתנה משלו. ואם לא אמר הלווה שהכסף שהוא נותן למלווה הם שלו ובמתנה הוא נותנם – לא יקבל ממנו

[רמב”ם פ”ט הלכות כח-כט. שו”ע חו”מ סז,לו].

יז. השתדלות בקיום מצוות שמיטת כספים

כתב רבנו יוסף חיים זיע”א, שראוי לקיים מצוות שמיטת חובות אף בשיעור כל שהוא. ועל כן לאחר כתיבת הפרוזבול כמבאר בפרק הבא] ילווה לחברו סכום כסף קטן [שכן הלוואה שלאחר כתיבת הפרוזבול נשמטת], ויקבעו את תאריך הפירעון לפני כניסת ראש השנה, וכשחברו יבוא לאחר ראש השנה (שלאחר השמיטה) להחזיר לו הלוואתו, יאמר לו: ‘משמט אני ולא יקבלם ממנו, וישמח במצוות שמיטת כספים שקיים בפועל.
וכן תנהג האישה, שתלווה לחברתה מוצר מזון, ותיקבע זמן השבתו לפני ראש השנה, ולאחר ראש השנה כשתרצה לפרוע לה הלוואתה, תאמר לה: ‘משמטת אני, והרי היא מקיימת מצוות שמיטת חובות

(בן איש חי, שנה ראשונה, סוף פרשת כי תבוא).