אוקמי – אברויי

אוקמי – אברויי

מהותה של מצות שמיטה בא לידי ביטוי בהימנעות ממלאכת שדה והצומח בו – “שדך לא תזרע וכרמך תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור” (ויקרא כה, ד). מפסוק זה למדו חז”ל שלא רק האבות שנזכרו בפסוק זה נאסרו בשמיטה, אלא כל תולדותיהן – והם בעצם כל עבודות החקלאי באדמתו וביבוליו. ברם, חז”ל, שירדו לסוף “דעתה של התורה”, הורו לנו שחלותם של איסורי המלאכה הללו, אינם אלא כשנעשים ע”י החקלאי “לאברויי”, דהיינו לגרום שבח ותועלת לעץ ולפירותיו, אולם, פעולה הנעשית “לאוקמי אילנא”, דהיינו לשמור, לקיים ולהגן על הצומח שלא יפגע בנזק בלתי הפיך – מותרת.

חלוקה זו: לאברויי – אסור, לאוקמי- מותר, משמשת בסיס להיתר מלאכות מסוימות באופנים מסוימים – בעצם השמיטה.

הגדרת המלאכות הנחשבות “לאברויי” והגדרת אלו הנחשבים “לאוקמי” – אינה פשוטה, ובספרות הפוסקים מצויים דיונים רחבים על נושא זה שלו צדדים רבים ומסועפים.

אף על פי כן ניתנו ע”י הפוסקים הוראות אחדות להלכה ולמעשה, וכגון:

א. מותר, בשעת הדחק, לעשות פעולות חקלאיות הנדרשות כדי למנוע פחיתה גדולה בכמות היבול ואיכותו – גם בפירות של שנת השמיטה.

ב. פעולה חקלאית הנעשית למניעת נזק, מותרת גם אם תביא להגברת הצימוח.

ג. כשהתירו מלאכות כדי למנוע נזק, הותר הדבר גם כאשר הנזק אינו ודאי.

ואמנם, יש לציין , שבספרות ההלכה מודגש שעל החקלאי להכין את מטעיו היטב בערב שמיטה, ולבצע בהם כל פעולה שתצמצם את ההתערבות בשנת השמיטה, גם אם היא עקרונית מותרת, בעקבות היתר שלאוקמי.