איסור סחורה ודמי שביעית 

א. מצוות איסור סחורה

אסור מן התורה לסחור בפירות שביעית, והסוחר בפירות שביעית עובר על לאו הבא מכלל עשה, שנאמר: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה”, ודרשו חז”ל “לאכלה – ולא לסחורה” .

(רמב”ם פ”ו ה”א).

ב. עונשם ומעמדם של סוחרי שביעית

סוחרי שביעית – הסוחרים בפירות הקדושים בקדושת שביעית שלא כהלכה – אינם רואים סימן ברכה לעולם, ופסולים לעדות

(תוספתא. שלחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף טו).

ג. איסור סחורה על המוכר והקונה

איסור סחורה בפירות שביעית חל בעיקר על המוכר, אולם גם על הקונה חל איסור: “מסייע לעוברי עבירה”, ואיסור: “לפני עיור לא תיתן מכשל”

(שו”ת המבי”ט ח”א סימן כא. נודע ביהודה מהדורה קמא אבן העזר סימן עז).

ד. מקח סחורת שביעית קיים

אף שאסור לסחור בפירות שביעית, אם סחר בהם שלא כדין – המיקח קיים

[דרך אמונה פ”ו ס”ק א].

ה. מסחר במעט פירות – מותר

אין איסור במכירת מעט – כשיעור מזון שלש סעודות – מפירות שביעית

[רמב”ם פ”ו ה”א].

ו. אופני היתר מסחר בפירות שביעית

אסור ללקט פירות שביעית על מנת למכרם, אך אם ליקט מעט לצורך עצמו – מותר לאדם אחר או לבנו של המלקט למכור מהם, משום שיש בכך שינוי מדרכי המסחר. וכן אם ליקט לעצמו לאכילה ונותר מהם, מותר לו למכור את הנותר (מכיוון שלא ליקטם על מנת למכרם)

[רמב”ם פ”ו ה”ב].

ז. מתנה אינה כמסחר

מותר ללקט פירות שביעית על מנת לתנם במתנה, וכן מותר לקבל במתנה פירות שביעית על מנת למכרם

[דרך אמונה פ”ו ס”ק א].

ח. איסור מידה, מישקל ומניין במסחר פירות שביעית

גם כשמותר למכור מפירות שביעית, וכבאופנים הנזכרים, לא הותר למכור – לא במידה, לא במשקל ולא במניין, כדי שלא ייראה כסוחר בפירות שביעית ויבוא לזלזל בקדושת הפירות – אלא באומד, בהערכה, כדי שיהיה ניכר שמוכר פירות הפקר, שאין מקפידין על משקלן, מניינן ומידתן, וכל המכירה נועדה על מנת לקנות תמורתם מוצרי מזון אחרים

[רמב”ם פ”ו ה”ג].

ט. מידה, מישקל ומניין בפירות חוץ לארץ

גם פירות המיובאים מחוץ לארץ אסור למכור במידה, מניין ומשקל, כדי שלא יחשדוהו שמוכר פירות הקדושים בקדושת שביעית באופנים האסורים, שהרי לא ניכר בפירות שהם מיובאים מחוץ לארץ.

אולם אם ניכר הדבר ומוכח שהם פירות חוץ לארץ, מותר למכרם במידה, משקל ומניין

[רמב”ם פ”ו ה”ה].

י. קניית אתרוג שביעית

מכיוון שאסור לסחור בפירות הקדושים בקדושת שביעית, הרוצה לקנות אתרוג שיש בו קדושת שביעית [כמבואר לעיל פרק ה הלכה ו], עליו לקנותו בהבלעה עם דבר אחר שאין בו קדושת שביעית, דהיינו, שיאמר למוכר שנותן לו את כל הכסף עבור הדבר האחר (שאין בו קדושת שביעית), ואת האתרוג ייתן לו המוכר במתנה.

ואם המוכר אינו מוכר דבר מלבד האתרוגים (ואין באפשרותו לקנות את האתרוג בהבלעה עם דבר אחר שאין בו קדושת שביעית), יכול הקונה לשלם בהמחאה (צ’ק), שתשלום זה כמוהו כהקפה, ואז לא תחול קדושת שביעית על המעות .

[אור לציון פ”ב ש”י].

אמנם כשקונה אתרוג בהקפה, יש לכווין שמועד פירעון הצק יהיה קודם החג, מכיוון שבאתרוג יש דין “לכם”, כלומר צריך שבשעה שנוטל את האתרוג יהיה הוא בעל האתרוג, וכל זמן שלא שילם את דמיו עדיין אינו בעל האתרוג מן התורה.

יא. דמי שביעית ואפשרויות השימוש בהם

המוכר פירות הקדושים בקדושת שביעית – בין באופן המותר ובין באופן האסור (כמבאר לעיל) – נתפס הכסף שקיבל עבור הפירות (בין במטבעות בין בשטרות) בקדושת שביעית, כמו הפירות עצמם.

כסף זה נקרא “דמי שביעית”, ומותר להשתמש בו רק לקניית דברי מאכל ושתייה, ולא דברים שהקדושה אינה נתפסת בהם (כגון: קרקעות, בהמה טמאה, בגדים כלים וכדומה)

[רמב”ם פ”ו הלכות ו, י].

יב. הפקעת הקדושה מדמי שביעית

פירות שביעית שנמכרו, אינם יוצאים מידי קדושתם לעולם.

בזה חמורים פירות שביעית יותר מאשר הקדש, שהפודה את ההקדש יוצא ההקדש לחולין ונתפסים הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, שהמוכר פירות שביעית נשארים הפירות בקדושתם למרות שגם הדמים נתפסים בקדושת שביעית, משום שנאמר בפירות שביעית: “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”, ודרשו חז”ל: “תהיה” – בהוויתה תהיה.

אולם “דמי שביעית” שרכשו בהם מוצרי מזון, ניפקעת קדושת השביעית שבהם ועוברת למוצרי המזון שנרכשו. ועל כן יש לנהוג בהם כמו בפירות שביעית ולאכלם בקדושת שביעית

[רמב”ם פ”ו הלכות ו-ז].

יג. אופנים בהם אין הכסף נתפס בקדושת שביעית

גם כשרוכשים פירות הקדושים בקדושת שביעית, ישנם אופנים בהם אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית:

1. כשהמכירה היא בהבלעה (דהיינו, שהתשלום מתייחס לדבר שאינו קדוש בקדושת שביעית – עליו מקבל המוכר מחיר גבוה יותר – הנקנה יחד עם פירות שביעית).

2. כשהתשלום נעשה בהקפה (באופן שהפירות עוברים לבעלות הקונה והתשלום מתבצע כעבור זמן)

[ע”פ דברי הגמ’ בע”ז דף ס”ב ע”ב ובתוס’ שם. רמב”ם פ”ח ה”כ. חזון איש י,יג].

יד. במה אסור להשתמש בדמי שביעית

אסור להשתמש ב”דמי שביעית” לתשלום עבור שכר עבודה לפועלים (ספר, נהג, בנאי, סנדלר וכדומה), ואסור לפרוע בהם חוב

[רמב”ם פ”ו ה”י].

כשעורכים מגבית צדקה לעניים בבית הכנסת וכדומה, וקובעים לכל אדם סכום קצוב, אין לפרוע חוב זה (הגם שהוא מצוות צדקה) מכספי שביעית, אבל עני המבקש צדקה בדלת הבית וכדומה, מותר לתת לו מדמי שביעית

[ערוך השולחן סימן כו סעיף ו. שיעורי הגאון רבי נסים קרליץ זצ”ל].

כמו כן, יש אומרים שאין לקיים מצוות “משלוח מנות” בפורים מפירות או מדמי שביעית, אלא אם כן שולח את עיקר המשלוח (שתי מנות) ממיני מאכלים שאין בהם קדושת שביעית.

והעיקר להלכה שמותר לשלוח אפילו את עיקר המשלוח מפירות שביעית אלא שיש להודיע למקבל שהפירות הם פירות שביעית, כדי שינהג בהם בקדושת שביעית

[חלקת השדה ח”ג שביעית סי’ ה].

טו. קטיף ושקילת סחורה על ידי אוצר בית דין

כיום נוהגים שומרי שמיטה לרכוש תוצרת חקלאית דרך המסגרת “אוצר בית דין”, שאין בה משום איסור סחורה בפירות שביעית.

מסגרת זו – שיסודותיה מבוארים לקמן בפרק י”ג – מקובלת להלכה ולמעשה, ומעלותיה רבות [כל זמן שהאוצר מתנהל על פי כללי ההלכה].

הקטיף המתבצע על ידי שלוחי “אוצר בית דין”, אינו מוגבל בצורת הקטיפה (כמבאר בפרק ג הלכה כ), ויכולים הם לקטוף את כל היבול בבת אחת, וכן רשאים למדוד ולשקול את הפירות במכירתם, משום שאין זו מכירה רגילה האסורה בשמיטה

[חזון איש יב,ו].