1. בית
  2. /
  3. הפקר פירות שביעית
הפקר פירות שביעית

הפקר פירות שביעית

הפקר פירות שביעית

א. מצוות הפקר

כל מי שבבעלותו עצי פרי בשדהו או גינתו, מצווה עליו להפקיר את כל יבול השדה או הגינה הראוי למאכל אדם או בהמה – לכל אדם [ואף שרק היבול הוא הפקר ולא הקרקע, יש להפקיר גם את הקרקע לצורך הלקיטה בלבד], ועל כן ישאיר את שערי מטעיו ושדותיו פתוחים לכל דורש.

והנועל את כרמו, או מגדר את שדהו ומטעו בשביעית, כדי למנוע כניסת אנשים שיאספו ויקטפו מפירותיו – ביטל מצוות עשה [רמב”ם פ”ד הכ”ד].

ב. אופן ההפקר

כדי ששדותיו ויבוליו של המפקיר יהיו מופקרים, די במה שמשאיר את שדהו פתוחה לכל המעוניין לבוא וללקוט, ואין צורך בהפקר בפני שלשה אנשים, או באמירה בפיו שהוא מפקיר את שדותיו ויבוליו. ויש אומרים שנכון להפקיר בפיו בינו לבין עצמו [מרכבת המשנה על המכילתא פרשת משפטים. אור לציון פ”ד ש”ג].

ג. ההפקר מותנה ברצון בעל השדה

הפקר הפירות והיבול בשנת השמיטה מותנה ברצון הבעלים לקיים מצוות הפקר. ואמנם אם בעל היבול והפירות אינו מעוניין להפקיר את פירותיו ויבוליו, ואינו חושש לביטול מצוות עשה של “ונטשתה” – פירותיו אינם הפקר. ועל כן, בעל שדה שלא הפקיר את שדהו, אין להיכנס לשדהו וללקוט מן הפירות הגדלים שם בלא רשות. (ומכיוון שפירות אלו אינם הפקר יש להפריש מהם תרומות ומעשרות כבשאר שנים) [אבקת רוכל סימן כד. פאת השולחן סימן כג ס”ק כט].

הפקר

הפקר

ד. דינם של פירות שמורים

בעל שדה שלא הפקיר את שדהו (והרי הוא בבחינת “שמור”) – פירותיו לא נאסרים באכילה, אך יש להימנע מלקנות פירות אלו, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה, אולם בחינם מותר לקבלם.

ואף שבפירות אלו לא קוימה מצוות הפקר, יש לאכלם בקדושת שביעית ולהיזהר בכל המצוות הנובעות מן הקדושה שבהם, וכגון איסור הפסד, סחורה ועוד [רמב”ם פ”ד הכ”ד ובמהרי”ק שם. ורמב”ם פ”ח הי”ד].

ה. הפקר ביבול שיצא לשמינית

כל היבול הגדל בשנת השמיטה וחלה עליו קדושת שביעית – מצווה להפקירו. וגם אם נותרו הפירות והיבולים על העצים והצמחים ונכנסה השנה השמינית – עדיין חלה על הפירות והיבולים מצוות הפקר [חזו”א סי’ ג ס”ק כג]. ויש אומרים שאם לאחר שביעית יש בשדה פירות שביעית, אין בעל השדה צריך להפקיר את שדהו ורשאי ללקוט את כל הפירות ולהוציאם לרשות הרבים, משום שלא חייבה התורה להפקיר את השדה עצמה אלא בשנה השביעית בלבד [שבת הארץ ח יח].

ו. ליקוט מן ההפקר

הגם שמצווה על בעל השדה להפקיר את כל הגדל בשדותיו, מותר לו ללקוט מתוך שדהו בשיעור שאדם קוטף לעצמו לשימוש בני ביתו למספר ימים.

שאר אדם (שאינו בעל השדה) הלוקט מן ההפקר, יש אומרים שרשאי לקטוף מן ההפקר כרצונו, כל כמות ואף גדולה, אך לא יבצור כדרך הבוצרים, ולא יקצור כדרך הקוצרים (וכמבאר בפרק ג הלכה כא), ויש אומרים שעל כל אדם גם הלוקט מן ההפקר ללקוט אך ורק מעט מעט לביתו [חזו”א סי’ יב ס”ק ט, אור לציון פ”ד ש”ה. מעדנ”א סי’ ז אות ג. וראה לעיל פרק ג’ הי”ח, מה היא הכמות המותרת ללקוט בבת אחת].

ז. אפשרויות שמירת שדה הפקר

יכול בעל שדה וגינה לשמור על פירותיו ויבוליו מן הגויים שלא ייקחום, וכן מן הבהמה שלא תפסידם. כמו כן החושש להשאיר את חצרו וגינתו פתוחים בכל עת, מחשש שגנבים ינצלו פתיחת שערים אלו לגנבת חפצים מן הבית או החצר, או שהקוטפים יהרסו ויזיקו לעצים, רשאי לנעול את חצרו ושדהו, ויתלה שלט על גדרות שדהו ובו כתוב שהפירות הנמצאים בשדה הם הפקר, והרוצה ללקוט מהם יבוא בשעה פלונית, או ייקח את המפתח מבעל הבית [דרך אמונה פ”ד ס”ק קעא ושם בציון הלכה ס”ק רצז].

 

הפקר פירות בשמיטה

הפקר פירות בשמיטה

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.