המקומות בהם נוהגים הלכות שביעית

המקומות בהם נוהגים הלכות שביעית

המקומות בהם נוהגים הלכות שביעית

א. שביעית בארץ ישראל

הלכות שביעית – השבתת הארץ, הפקר יבולה ודיני קדשת שביעית – חלים מן התורה רק בארץ ישראל, שנאמר:

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב)

(רמב"ם פ"ד הכ"ה. כסף משנה שם).

 

ב. הלכות שביעית בתחומי עולי מצרים ועולי בבל

בגבולות ארץ ישראל שנכבשו על ידי עולי מצרים והחזיקו בהם לאחר מכן עולי בבל – חלים כל הלכות שביעית

(השבתת הקרקע, הפקר יבולה, קדשת שביעית בגדל שם, ואסור אכילת ספיחין).

בגבולות עולי מצרים, שלא החזיקו בהם לאחר מכן עולי בבל, אין חיוב שביעית שם אלא מדרבנן, ואסורה בהם מלאכת השדה,

וקדושים הפירות הגדלים בתחום זה בקדשת שביעית, וחיבים בהפקר ובבעור,

אך הספיחין שגדלו שם מתרים (רמב"ם פ"ד הכ"ו. ובתשובותיו, פאר הדור סימן טו).

 

ג. "נעבד" בתחומי עולי מצרים

הגם שאסור לעבד עבודת קרקע במקום שנכבש על ידי עולי מצרים ולא נכבש על ידי עולי בבל, וכנזכר בהלכה ב,

אולם הנעבד שם מתר באכילה (אף למי שמחמיר שלא לאכל פירות שנעבדו במקום שכבשו עולי בבל).

ועל כן, המקבל ירקות שגדלו במקום זה – מתר לו לאכלם

(אבל אסור לקנותם, משום שברכישתם מסיע הוא בידי עוברי עברה, שהרי אסורה שם העבודה בשביעית),

וכן מותר לו לאכול את הפירות הבאים ממקום זה, אפילו נעבדו באסור (אור לציון פ"ו שב).

 

ד. עבר הירדן לענין שביעית

עבר הירדן המזרחי (כגון הגולן), יש הסוברים שדינו כארץ ישראל לכל דבר,

ויש בו מקומות שנכבשו רק על ידי עולי מצרים ונוהגים שם דיני שביעית להוציא גזרת ספיחין שלא גזרו שם.

ויש בו מקומות שנכבשו גם על ידי עולי בבל, ונוהגים שם כל דיני שביעית וגם גזרת ספיחין, כדין ארץ ישראל ממש.

ודעת הרמב"ם ז"ל שקדשת חבל ארץ זו, גדולה מסוריא (משום שמרע"ה ובני ישראל כבשוה על פי ה', ואין זה כבוש יחיד),

ופחותה היא מארץ ישראל עצמה (משום שכבוש זה היה קדם שנכבשה ונתחלקה כל ארץ ישראל לשבטים).

ולכן בכל עבר הירדן גם במקומות שנכבשו על ידי עולי בבל, נוהגים שם דיני שביעית רק מדברי חכמים,

ואין שם כלל גזרת ספיחין, שלא גזרו שם חכמים

(רמב"ם כסף משנה פ"ד הכ"ח. מרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף או"ח סי' תפט).

 

ה. סוריא לענין שביעית

בסוריא (באותם מקומות שכבש דוד המלך ע"ה) נוהגת שביעית מדרבנן במקצת ההלכות:

עבודת הקרקע אסורה בסוריה כבארץ ישראל. והטעם: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.

אבל לא גזרו על הספיחין בסוריא (רמב"ם פ"ד הלכות כז-כח).

מתר לעשות בסוריא מלאכה בפירות תלושים אבל לא במחברים,

ולכן מתר לדוש ולזרות תבואה ולדרך ענבים בגת כדרכו בשאר שנים,

אבל אסור לקצר כדרך הקוצרים ולבצר כדרך הבוצרים, שזוהי עבודה במחבר (רמב"ם פ"ח הלכה ט).

 

ה. הלכות שביעית בכל סוגי השדות

בתוך תחומי ארץ ישראל, שעל פי ההלכה נוהגים בהם הלכות שביעית,

אין להבדיל בין שדה השייך לאדם פרטי לבין שדות צבור ושתפים (מנחת שלמה ח"ג סי' קיט).

 

ו. גבולות ארץ ישראל בימינו לגבי מצות שביעית

רבו הדעות בפוסקים לגבי מקומם המדויק של הגבולות, והיכן החזיקו גם עולי בבל, והיכן כבשו רק עולי מצרים.

ודעת הרמב"ם ז"ל שרב ככל ארץ ישראל נכבשה אף ע"י עולי בבל, מלבד חבל ארץ במערב הארץ

(אודות דעתו של רבינו הרמב"ם ושרטוט הגבולות להלן ומקומות היישובים הם על פי סיכום העולם מספר ‘גבולות השדה').

 

וְזֶהוּ תָּאֳרוֹ שֶׁל הַגְּבוּל הַמַּעֲרָבִי:

נִמְתַח קַו מִכְּזִיב לְאַשְׁקְלוֹן בַּיָּם. בְּאַשְׁקְלוֹן נִכְנָס הַקַּו אֶל הַיַּבָּשָׁה וּמַמְשִׁיךְ בְּקַו יָשָׁר עַד מוֹרְדוֹת נַחַל מִצְרַיִם (=וַאדִי אֶַל עֲרִישׁ),

וְכָל הַיִּשּׁוּבִים שֶׁמִּמַּעֲרָב לַקַּו נִכְבְּשׁוּ רַק עַל יְדֵי עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד[1].

וּלְצַד צָפוֹן, נִמְתַח קַו נָטוּי מִסּוֹף רְצוּעַת כְּזִיב, עַד מִמּוּל "הֹר הָהָר" (="הַר הַבַּנְיָאס" בִּתְחִלַּת הַמַּעֲלָה הַ-35),

שֶׁבַּקָּצֶה הַצְּפוֹנִי שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֲשֶׁר מִמַּעֲרָב לְקַו זֶה נִכְבַּשׁ רַק עַל יְדֵי עוֹלֵי מִצְרַיִם,

וְכָל הַשְּׁאָר לְמִזְרַח הָאָרֶץ נִכְבַּשׁ גַּם עַל יְדֵי עוֹלֵי בָּבֶל[2], לְהוֹצִיא מְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים שֶׁהֱנִחוּם וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל[3].

 

וזה הכותרת של גבול הצפון והמזרח:

מהר ההר שבקצה הצפוני מערבי של ארץ ישראל,

נמשך הגבול בקו ישר אל הישוב חמה (=נכח לבא חמת), הנמצא בקצה הגבול הצפוני מזרחי של ארץ ישראל.

לאחר שסובב את חמה, יורד הגבול אל צדד, אגם חומס, בעל בק, זפרון וחצר עינן. ובזה תם הגבול הצפוני מזרחי של ארץ ישראל.

מחצר עינן יורד הגבול דרך הנחלים שניר, בניאס, מערת דן, אגם חולה,

דרך הירדן אל ים כנרת, ומשם יורד הגבול עם הירדן אל ים המלח.

 

וזה הכותרת של גבול הדרום:

הגבול הדרומי מזרחי, יורד מהקצה המערבי של לשון ים המלח לכוון דרום,

קו הגבול יורד דרומה עם נחל הערבה, עד החבור לנחל פארן,שם מתעקל הגבול ופונה מערבה,

דרך נחל כרכם, מצוקי עריף, עין קדיס (=קדש ברנע), ואדי אל עריש עד הים הגדול.

נמצא, שכל הישובים שנמצאים תחת לשון ים המלח, וכל הישובים שממזרח לנחל הערבה, וכן הישובים שמדרום לנחל פארן,

הם חוצה לארץ, ולא נכבשו כלל ע"י עולי מצרים. ובחלק זה כלולים הישובים:

פארן, יהל, קטורה, גרופית, אליפז, סמר, יוטבתה, חבל אילות ואילת, שבהם אין נוהג דיני שביעית, ואינם חיבים בתרומות ומעשרות.

פרט לזה, אין להקל באף חלק מחלקי ארץ ישראל שלא לנהג שם דיני שביעית, כן הדין בכל החלק הצפוני, וכן הדין בכל החלק הדרומי.

ובודאי שכן הדין במרכז ארץ ישראל. ואין להקל בשום מקום משום ספק הגבולות,

שכן איננו יודעים בבטחה מקומם של אותם מקומות, ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בודאות את מקומם בתקופת חז"ל.

_____________________________________________

הערות

[1].  כאשר לכאורה הישובים הבאים נמצאים מערבית לגבול, ונכבשו רק על ידי עולי מצרים:

אשקלון העתיקה וחלק מהחדשה שעל שפת הים, עזה, רפיח, זיקים, רעים, ניר עוז, ניר יצחק,

סופה, חולית, פרי גן, שדי אברהם, יתד, כרם שלום, תלמי יוסף, דקל, אבשלום, יבול, נוה, בני נצרים.

ונוהגים שם כל דיני מצוות הארץ וכל דיני שביעית מלבד גזירת ספיחין.

והישובים הבאים נמצאים על הגבול ממש, ויש להחמיר גם בספיחין:

נתיב העשרה, נחל עוז, עמיעוז, ישע, מבטחים, שדה ניצן, מגן.

וכל היישובים שמזרחית לקו זה נכבשו גם על ידי עולי בבל, ואין להתספק בהם כלל, וכגון:

אופקים, תפרח, שדרות, נתיבות, וכל היישובים הסמוכים אליהם, ודינם ככל ארץ ישראל.

 

[2].  לכן היישובים שקרובים לשפת הים בצפון, כגון:

ראש הנקרה, צור, צידון, בירות, נכבשו רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל.

ואבל שאר היישובים בצפון שאינם על שפת הים, כגון: שלומי, קרית שמונה, מטולה ועוד, נכבשו גם על ידי עולי בבל.

 

[3].  כמבואר בירושלמי (פ"ב דדמאי) שרבי התיר את בית שאן, קיסרין, בית גוברין, כפר צמח.

ובגמ' גיטין (משנה ריש גיטין) שגם כפר לודים נחשב כחו"ל, הגם שהוא מובלע בתחום א"י.

 

הלכות שביעית - גבולות הארץ לעניין שמיטה

הלכות שביעית – גבולות הארץ לעניין שמיטה

 

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.