1. בית
  2. /
  3. ב. גבולות הארץ- המקומות...
ב. גבולות הארץ- המקומות בהם נוהגים הלכות שביעית

ב. גבולות הארץ- המקומות בהם נוהגים הלכות שביעית

המקומות בהם נוהגים הלכות שביעית

א. שביעית בארץ ישראל

הלכות שביעית – השבתת הארץ, הפקר יבולה ודיני קדושת שביעית – חלים מן התורה רק בארץ ישראל, שנאמר:: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב)

(רמב"ם פ"ד הכ"ה. כסף משנה שם).

ב. הלכות שביעית בתחומי עולי מצרים ועולי בבל

בגבולות ארץ ישראל שנכבשו על ידי עולי מצרים והחזיקו בהם לאחר מכן עולי בבל – חלים כל הלכות שביעית (השבתת הקרקע, הפקר יבולה, קדושת שביעית בגדיל שם, ואיסור אכילת ספיחין). בגבולות עולי מצרים, שלא החזיקו בהם לאחר מכן עולי בבל, אין חיוב שביעית שם אלא מדרבנן, ואסורה בהם מלאכת השדה, וקדושים הפירות הגדלים בתחום זה בקדושת שביעית, וחייבים בהפקר ובביעור, אך הספיחין שגדלו שם מותרים [רמב"ם פ"ד הכ"ו. ובתשובותיו, פאר הדור סימן טו].

ג. "נעבד" בתחומי עולי מצרים

הגם שאסור לעבוד עבודת קרקע במקום שנכבש על ידי עולי מצרים ולא נכבש על ידי עולי בבל, וכנזכר בהלכה ב, אולם הנעבד שם מותר באכילה (אף למי שמחמיר שלא לאכול פירות שנעבדו במקום שכבשו עולי בבל). ועל כן, המקבל ירקות שגדלו במקום זה – מותר לו לאכלם [אבל אסור לקנותם, משום שברכישתם מסייע הוא בידי עוברי עבירה, שהרי אסורה שם העבודה בשביעית], וכן מותר לו לאכול את הפירות הבאים ממקום זה, אפילו נעבדו באיסור [אור לציון פ"ו ש"ב].

ד. עבר הירדן לעניין שביעית

עבר הירדן המזרחי [כגון הגולן], יש הסוברים שדינו כארץ ישראל לכל דבר, ויש בו מקומות שנכבשו רק על ידי עולי מצרים ונוהגים שם דיני שביעית להוציא גזרת ספיחין שלא גזרו שם. ויש בו מקומות שנכבשו גם על ידי עולי בבל, ונוהגים שם כל דיני שביעית וגם גזרת ספיחין, כדין ארץ ישראל ממש. ודעת הרמב"ם ז"ל שקדושת חבל ארץ זו, גדולה מסוריא [משום שמרע"ה ובני ישראל כבשוה על פי ה', ואין זה כיבוש יחיד], ופחותה היא מארץ ישראל עצמה [משום שכיבוש זה היה קודם שנכבשה ונתחלקה כל ארץ ישראל לשבטים]. ולכן בכל עבר הירדן גם במקומות שנכבשו על ידי עולי בבל, נוהגים שם דיני שביעית רק מדברי חכמים, ואין שם כלל גזרת ספיחין, שלא גזרו שם חכמים [רמב"ם כסף משנה פ"ד הכ"ח. מרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף או"ח סי' תפט].

ה. סוריא לעניין שביעית

בסוריא [באותם מקומות שכבש דוד המלך ע"ה] נוהגת שביעית מדרבנן במקצת ההלכות: עבודת הקרקע אסורה בסוריה כבארץ ישראל. והטעם: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם. אבל לא גזרו על הספיחין בסוריא [רמב"ם פ"ד הלכות כז-כח].

מותר לעשות בסוריא מלאכה בפירות תלושים אבל לא במחוברים, ולכן מותר לדוש ולזרות תבואה ולדרוך ענבים בגת כדרכו בשאר שנים, אבל אסור לקצור כדרך הקוצרים ולבצור כדרך הבוצרים, שזוהי עבודה במחובר [רמב"ם פ"ח הלכה ט].

ה. הלכות שביעית בכל סוגי השדות

בתוך תחומי ארץ ישראל, שעל פי ההלכה נוהגים בהם הלכות שביעית, אין להבדיל בין שדה השייך לאדם פרטי לבין שדות ציבור ושותפים [מנחת שלמה ח"ג סי' קיט].

ו. גבולות ארץ ישראל בימינו לגבי מצוות שביעית

רבו הדעות בפוסקים לגבי מקומם המדויק של הגבולות, והיכן החזיקו גם עולי בבל, והיכן כבשו רק עולי מצרים. ודעת הרמב"ם ז"ל שרוב ככול ארץ ישראל נכבשה אף ע"י עולי בבל, מלבד חבל ארץ במערב הארץ

 

וזהו תארו של הגבול המערבי:

נמתח קו מכזיב לאשקלון בים. באשקלון נכנס הקו אל היבשה וממשיך בקו ישר עד מורדות נחל מצרים [=ואדי אל עריש], וכל היישובים שממערב לקו נכבשו רק על ידי עולי מצרים בלבד [1].

ולצד צפון, נמתח קו נטוי מסוף רצועת כזיב, עד ממול "הר ההר" [="הר הבניאס" בתחילת המעלה ה-35], שבקצה הצפוני של ארץ ישראל, וכל אשר ממערב לקו זה נכבש רק על ידי עולי מצרים, וכל השאר למזרח הארץ נכבש גם על ידי עולי בבל[2], להוציא מקומות מסוימים שהניחום ולא כבשום עולי בבל[3].

 

וזה הכותרת של גבול הצפון והמזרח:

מהר ההר שבקצה הצפוני מערבי של ארץ ישראל,

נמשך הגבול בקו ישר אל הישוב חמה (=נכח לבא חמת), הנמצא בקצה הגבול הצפוני מזרחי של ארץ ישראל.

לאחר שסובב את חמה, יורד הגבול אל צדד, אגם חומס, בעל בק, זפרון וחצר עינן. ובזה תם הגבול הצפוני מזרחי של ארץ ישראל.

מחצר עינן יורד הגבול דרך הנחלים שניר, בניאס, מערת דן, אגם חולה,

דרך הירדן אל ים כנרת, ומשם יורד הגבול עם הירדן אל ים המלח.

 

וזה הכותרת של גבול הדרום:

הגבול הדרומי מזרחי, יורד מהקצה המערבי של לשון ים המלח לכוון דרום,

קו הגבול יורד דרומה עם נחל הערבה, עד החבור לנחל פארן, שם מתעקל הגבול ופונה מערבה,

דרך נחל כרכם, מצוקי עריף, עין קדיס (=קדש ברנע), ואדי אל עריש עד הים הגדול.

נמצא, שכל הישובים שנמצאים תחת לשון ים המלח, וכל הישובים שממזרח לנחל הערבה, וכן הישובים שמדרום לנחל פארן,

הם חוצה לארץ, ולא נכבשו כלל ע"י עולי מצרים. ובחלק זה כלולים הישובים:

פארן, יהל, קטורה, גרופית, אליפז, סמר, יוטבתה, חבל אילות ואילת, שבהם אין נוהג דיני שביעית, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות.

פרט לזה, אין להקל באף חלק מחלקי ארץ ישראל שלא לנהג שם דיני שביעית, כן הדין בכל החלק הצפוני, וכן הדין בכל החלק הדרומי.

ובוודאי שכן הדין במרכז ארץ ישראל. ואין להקל בשום מקום משום ספק הגבולות,

שכן איננו יודעים בבטחה מקומם של אותם מקומות, ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בוודאות את מקומם בתקופת חז"ל.

מפת ארץ ישראל לפי הגבולות המשורטטות בספר 'גבולות השדה'

(אודות דעתו של רבינו הרמב"ם ושרטוט הגבולות להלן ומקומות היישובים הם על פי סיכום העולם מספר ‘גבולות השדה').

_____________________________________________

הערות

[1].  כאשר לכאורה הישובים הבאים נמצאים מערבית לגבול, ונכבשו רק על ידי עולי מצרים:

אשקלון העתיקה וחלק מהחדשה שעל שפת הים, עזה, רפיח, זיקים, רעים, ניר עוז, ניר יצחק,

סופה, חולית, פרי גן, שדי אברהם, יתד, כרם שלום, תלמי יוסף, דקל, אבשלום, יבול, נוה, בני נצרים.

ונוהגים שם כל דיני מצוות הארץ וכל דיני שביעית מלבד גזירת ספיחין.

והישובים הבאים נמצאים על הגבול ממש, ויש להחמיר גם בספיחין:

נתיב העשרה, נחל עוז, עמיעוז, ישע, מבטחים, שדה ניצן, מגן.

וכל היישובים שמזרחית לקו זה נכבשו גם על ידי עולי בבל, ואין להתספק בהם כלל, וכגון:

אופקים, תפרח, שדרות, נתיבות, וכל היישובים הסמוכים אליהם, ודינם ככל ארץ ישראל.

 

[2].  לכן היישובים שקרובים לשפת הים בצפון, כגון:

ראש הנקרה, צור, צידון, בירות, נכבשו רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל.

ואבל שאר היישובים בצפון שאינם על שפת הים, כגון: שלומי, קרית שמונה, מטולה ועוד, נכבשו גם על ידי עולי בבל.

 

[3].  כמבואר בירושלמי (פ"ב דדמאי) שרבי התיר את בית שאן, קיסרין, בית גוברין, כפר צמח.

ובגמ' גיטין (משנה ריש גיטין) שגם כפר לודים נחשב כחו"ל, הגם שהוא מובלע בתחום א"י.

 

הלכות שביעית - גבולות הארץ לעניין שמיטה

הלכות שביעית – גבולות הארץ לעניין שמיטה

 

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.