1. בית
  2. /
  3. הלכות שמיטה
  4. /
  5. ג. מלאכות האסורות והמותרות...
ג. מלאכות האסורות והמותרות בשביעית

ג. מלאכות האסורות והמותרות בשביעית

שביתת הארץ ואיסורי מלאכה

א. מצוות השביתה מעבודת הארץ והאילן

מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית, שנאמר: “ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה, ב), ונאמר: “בחריש ובקציר תשבות” (שמות לד, כא). וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות – המבוארות בהלכות הבאות – בשנה זו, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה [רמב”ם פ”א ה”א].

ב. המלאכות האסורות בשביעית

המלאכות האסורות בשביעית מן התורה, הם:

זריעה וזמירה, קצירה ובצירה – שנזכרו במפורש בפסוק: “שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תיקצור, ואת עינבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ” (ויקרא כה ב-ג). והעובר על אחת מהן עובר בלאו ולוקה מן התורה.

שאר עבודות הארץ והאילן – תולדותיהם של אבות המלאכה הנזכרים – וכגון: השקיה, עידור, סיקול, זיבול, דישון, הרכבה, ריסוס ועוד, אסורות מדרבנן [רמב”ם פ”א הלכות ב-ד].

חרישה ונטיעה לא נזכרו בפסוק הנזכר, בו צוינו המלאכות האסורות מן התורה, ונחלקו הפוסקים אם אסורים הם מן התורה או רק מדרבנן. להלן בס”ד, יתבארו הלכותיהם של מלאכות אלה.

בזמן הזה שמיטה נוהגת רק מדרבנן, הואיל ושמיטה תלויה ביובל, וכיוון שאין נוהג יובל בזמן הזה, גם שמיטה איננה נוהגת אלא מדרבנן. בנוסף יש שהשוו לדין תרומות ומעשרות, שנאמר שם ‘כי תבואו ורק כאשר רוב יושביה עליה נוהג מהתורה, וכיום שאין רוב עם ישראל בארצו, אין נוהגים דיני תרומות ומעשרות ודיני שמיטה אלא מדרבנן, וזה כולל את כול סוגי המלאכות האמורות לעיל [רש”י עמ”ס גיטין דל”ו ע”א. רמב”ם הל’ שמו”י פ”י ה”ט. והל’ תרומות פ”א הכ”ו. ספר החינוך מצוה פד. מהר”י קורקוס על הר”מ הל’ שמו”י פ”א הי”א. מרן הבית יוסף ריש סי’ שלא. שו”ת אבקת רוכל סי’ כד שנכתב בסוף ימי מרן השו”ע, ומשנה אחרונה עיקר שס”ל ששמיטה לדעת הרמב”ם היא מדרבנן].

 

הלכות זריעה

ג. איסור זריעה

זריעה [=הטמנת זרעים באדמה למטרת צמיחה] היא מלאכה האסורה בשמיטה מן התורה [=מדאורייתא], בין אם זרע בידו ובין אם הוא זורע במכונת זריעה, בין אם הוא זורע זרעים המצמיחים צימחי מאכל, ובין אם הוא זורע צימחי סרק, נוי וכדומה. ומי שעבר וזרע בשמיטה, בין אם היה זה בשוגג, ובין אם עשה זאת במזיד, עליו לעקור את מה שזרע [רמב”ם פ”א הי”ב. ספר השמיטה פ”ג. חזון איש כה, לח].

ד. זריעה בעציץ

שונה הדין בין עציץ נקוב, לבין עציץ שאינו נקוב. זריעה בעציץ נקוב כמוה כזריעה בקרקע, ואסורה היא מן התורה. אולם הזריעה בעציץ שאינו נקוב אינה אסורה אלא מדרבנן.

עציץ נקוב הוא באחד מהתנאים הבאים:

1. עציץ הנקוב בתחתיתו – בנקב שקטרו לפחות 1 ס”מ [לחומרא], אפילו אינו מונח ישירות על הקרקע אלא תלוי באוויר הקרקע.

2. עץ או שיח בעל גבעול נוקשה הגדל בעציץ חרס או ‘פלסטיק רך וכדומה, אפילו שאינם נקובים כלל בתחתיתם, ואפילו תלויים באוויר הקרקע.

3. כל עציץ שאינו נקוב שנוף הגידולים נוטה על גבי קרקע גלויה.

עציץ שאינו נקוב הוא באחד מהתנאים הבאים:

1. כל הגדל בעציץ זכוכית, מתכת או פלסטיק קשה, שאין בו נקב בתחתיתו ואין נוף גידוליו רואים את פני הקרקע.

2. ירק או שיח קל, הגדל בעציץ פלסטיק רך או חרס [אבל לא הגדל בשקית ניילון וכדו], ואין נופו רואה את פני הקרקע.

ה. זריעה ועשיית מלאכה בעציץ נקוב ושאינו נקוב בתוך בית

עציץ נקוב הנמצא על קרקע גלויה בתוך בית, יש המתירים לזרוע ולעשות בו מלאכות בשביעית. ויש המתירים זאת רק בעציץ שאינו נקוב [ספק הוא בתלמוד ירושלמי (ערלה פ”א סוף הל’ ב) האם דיני שביעית נוהגים בבית. והכרעת הרב פאת השלחן סימן כ ובבית ישראל ס”ק נב, להקל בשביעית בזמן הזה. וכ”כ מרן זצ”ל בשו”ת יבי”א ח”ט יו”ד סי’ לא. מאידך בפני משה על הירושלמי שם כתב להחמיר, וכ”כ החזון איש (כב,א. כ,ה) להחמיר אלא בצירוף של עציץ שאיננו נקוב]. עציץ הנמצא על קרקע מרוצפת בתוך בית – גם אם הוא נקוב – אין נוהג בו דיני שביעית כלל. [ויש מי שכתב להחמיר בקומת קרקע לחצוץ בין העציץ הנקוב למרצפות של הבית, כ”כ בשו”ת מנחת שלמה סי’ מא אות ב. והעיקר להלכה להקל בזה בפרט במרצפות של ימינו].

ו. שינוי מקום עציצים בשמיטה

מותר להעביר עציץ מן החצר אל תוך הבית בשמיטה, או להעביר עציץ בתוך הבית ממקום למקום, אבל אסור להוציא עציץ מן הבית אל החצר, מכיוון שהדבר נחשב כזריעה. כן אסור להעביר עציץ מן הבית אל המרפסת הפתוחה, מכיוון שהדבר מועיל לעציץ ומגדלו. מיכל מקום מותר לפתוח חלון לשם אוורור החדר וכדומה, למרות שקרני השמש מועילות לעציץ [ע”פ דברי החזו”א כב, א. אור לציון פ”א ה”ה].

ז. הסרת תקרה מעל צמחים ובניית סוכה על דשא

אסור להסיר תקרה (גג) מעל צמחים הגדלים בתוך מבנה, כיוון שמעשהו נחשב לתולדת זורע (שהרי האוויר החפשי גורם לשיפור הצמיחה). וכל זה כאשר כונתו לתועלת הצמח, אולם כאשר כונתו לתועלת הגג, כגון לתיקון וכיוצא בזה – מותר. כמו כן מותר להקים סוכה בשנת השמיטה על דשא ולפרקה לאחר החג, ואין לאסור משום החשש שבהסרת גג הסוכה יעבור על תולדת זורע, ובמיוחד כשברור שבפירוק הסוכה אינו מתכוון לגרום לתוספת יניקה לדשא [חזון איש כב,א. הר צבי זרעים ח”ב סימן לד. ספר השמיטה פ”ג ה”ח. אור לציון פ”א ש”ז].

ח. מותר לעבור תחת עציצים בשנת השמיטה

מותר לעבור בשנת השמיטה תחת מרפסת שיש בה עציצים נקובים, ואין לחשוש שכשהוא עומד תחת העציצים תיפסק יניקתם, וכשהוא יזוז משם תחזור יניקתם, והרי הוא לכאורה עושה פעולת זריעה. והטעם להיתר: מעשהו – היותו עובר מתחת לעציצים – מוכיח שאין לו כל כוונה בהליכתו להועיל או להשפיע על צמיחת הצמחים, ועל כן אין לאסרה. [טעם נוסף להקל מבוסס על סברת הריטב”א: עציץ הגבוה מעשרה טפחים (אפשר ו) אינו יונק מן הקרקע, והרי הוא כתלוש, ואין ההליכה מתחתיו משפיעה עליו כלל] [אור לציון פ”א ש”ו].

ט. זריעה בחממות

נחלקו הפוסקים אם מותר לזרוע (והוא הדין לנטוע ולשתול) בשמיטה בחממות גידול אטומות בניילון או בזכוכית. יש הסוברים שחממה כמוה כבית, והיותה מקורה מפקיע ממנה דין שדה, ועל כן מותר כיום – ששביעית מדרבנן – לזרוע בה [כן היא הכרעת מרן רבינו הראש”ל בספרו יבי”א ח”ט יו”ד סי’ לא, וכדעת הרב פאת השולחן ועוד פוסקים]. ויש הסוברים שהיות ומבנה החממה הוא עראי – ביחס לבית – אינו מפקיעה ממנה דין שדה, והזורע בה כזורע בשדה פתוח, ובמיוחד כאשר מבנה החממה נבנה במיוחד לשם גידול צמחים (ולא לשם בית מגורים). אולם, אם זורעים בחממה בעציץ שאינו נקוב, ומתחתיו פורסים יריעת ניילון עבה על כל החממה המשמשת למחיצה (ואז אין יניקה לא לשורש ולא לענפי הגידול) – ועל היריעה מניחים עציצים, מותר לזרוע בעציץ, ואין בגדיל שם קדושת שביעית [כך כתב לענין החממות בשו”ת מנחת שלמה ח”ג סי’ קנח]. ויש שהוסיפו שיש למכור את העציצים לגוי ואת כל המלאכות האסורות מן התורה (כגון זריעה) יבצע נכרי [הוראת הגרי”ש אלישיב זצ”ל, תנו”ש גליון מס’ 78].

י. זריעה במים

מבחינה בוטנית ניתן לגדל צמחים במים ללא אדמה (הידרופוניקס), על גידול באופן זה בשנת השמיטה נחלקו הפוסקים. רבים הפוסקים שהורו להתיר בכל אופן, ויש שהורו לאסור. אולם אם מיבני המים והמיכלים נמצאים תחת קורת גג, תהיה מותרת הזריעה והגידול בהם בשמיטה [ראה בשו”ת נחפה בכסף יו”ד סי’ ה. שו”ת שדה הארץ (מיוחס) – יו”ד סי’ כח. ספר השמיטה ח”א פ”ג ס”ד. ח”ב פ”ח אות ב. כרם ציון השלם סי’ כח. שו”ת אז נדברו ח”ד סי’ נא. וכן הכריע להתיר כדעת כל הפוסקים הנז’ בשו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ יב. ומאידך ראה בשו”ת הר צבי זרעים ח”ב סי’ לא. ובשו”ת מהרי”ל דיסקין סי’ כ”ז, שכתבו לאסור. וראה עוד בחזו”א כב, א. ובשו”ת מנחת שלמה ח”ג סי’ קנח אות ח. ובספר אור לציון פ”א מ”ב. אולם תחת גג מצטרף היתר נוסף של בית כמבואר לעיל].

יא. זריעה לשם בדיקת הזרעים והדגמה

אסור לזרוע זרעים בעפר גם אם המטרה היא כדי לבדוק את איכותם וטיבם. אולם בדיקתם בחומר שאינו אדמה, וכגון בזבל ובגללים – מותרת, כיוון שאין דרך לזרוע בהם. ועל כן מותר בשמיטה להדגים זריעה בכלי שבו צמר גפן ומים. כמו כן, מותר להניח בשמיטה גרעין אבוקדו בצנצנת ובה מים, אף על פי שיצמח גבעול [רמב”ם פ”א ה”ו. חזון איש כ,ה. אור לציון פ”א ש”ג].

יב. פרחים באגרטל

מותר בשנת השמיטה להניח פרחים בתוך אגרטל ובו מים, גם אם הפרחים עדיין סגורים וייפתחו עם נתינתם במים.

הלכות זמירה

יג. איסור זמירה בגפן ובשאר עצים

זמירה [=קציצת זמורות (בעיקר בגפנים) על מנת להשביח את תנובת העץ] היא מלאכה האסורה בשמיטה מן התורה.

נחלקו הפוסקים אם איסור הזמירה מן התורה הוא דווקא בזמירת גפן – וכמבאר בפסוק “וכרמך לא תזמור” – או בכל זמירת עצים. יש הסוברים שהיות וזמירת גפן היא פעולה עיקרית וייחודית בגידול הגפן, פעולה הגורמת לצמיחת פרי הגפן ושיפור איכותם של הענבים – על כן רק אליה נתכוונה התורה באיסורה, ואילו זמירת שאר העצים אסורה רק מדרבנן. לעומתם יש הסוברים שאיסור הזמירה מן התורה שווה בין בגפן ובין בשאר עצים [רמב”ם פ”א ה”ב. חזון איש כא, טו. אגלי טל מלאכת זורע ב].

יד. שיעור הזמירה האסורה

איסור זמירה שיעורו בכל שהוא, כל שמועיל לעץ.

טו. גיזום עצים בשמיטה

מותר לגזום עצים בשמיטה כדי להשתמש בהם [כגון לסיכוך סוכתו, להבערה וכדומה], או כדי למנוע נזק והפרעה לעוברים ושבים [וכגון בגיזום ענפים המפריעים לחוטי החשמל, ויש חשש שבחורף ינתקו את החוטים], בין עצי סרק ובין עצי מאכל (כשאין איסור “בל תשחית” בגיזומם, וכגון ששווי העצים אותם הוא גוזם יקרים לו מתנובת פירות העץ אותו הוא גוזם). בתנאיי שאין כוונתו בגיזום לתועלת האילן, ואינו קוצצו דרך זמירה. ועל כן ראוי שיגזום מצד אחד בלבד, כדי שייראה שאינו קוצץ לצורך האילן [מקום הגיזום הוא גיזום במקום האידיאלי לצימוח. גיזום לא מקצועי הוא, גיזום שנעשה מעל או למטה מהמקום הרגיל].

טז. כיסוח דשא וגיזום גדר חי בשנת השמיטה

מותר לכסח דשא בשנת השמיטה כשהדשא מלא וצפוף, ואין מטרת הכיסוח לתועלת צמיחתו, אלא לשמירת נויו.

כמו כן מותר לגזום גדר חי, כשאין מטרת הגיזום למילוי חללים בנופו, אלא לשמור על צורתו החיצונית הנאה.

אולם כל שמטרת הכיסוח והגיזום לתועלת צמיחת הדשא והגדיר חי – אסור הדבר בשנת השמיטה. ועל כן, אין לכסח דשא בתקופה הסמוכה לשתילתו, שאז מטרת הכיסוח לעודד התפשטותו, מילויו וחיזוקו. כמו כן אין לגזום גדר חיה צעירה, שמטרת הגיזום בה נעשה לשם מילוי החללים בצמיחה מחודשת. אמנם אם יש חשש שמניעת הגיזום תגרום לדשא או לעץ נזק שלא יהיה ניתן לתקנו לאחר השמיטה, מותר לגזמו בשינוי על מנת למנוע את הנזק [אור לציון פ”א שי”א].

הלכות קצירה ובצירה

יז. איסור קצירה ובצירה והיתר אכילת יבול שביעית

כל היבול שגדל בשנת השמיטה בארץ ישראל, מותר מן התורה לאכלו, שנאמר: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה”, אולם אסור לקצור ולבצור כדרך הקוצרים והבוצרים בכל שנה, או כשמלאכות אלה נעשות לצורך עבודת הארץ והאילן. אולם כשקוצר ובוצר מעט לצרכי ביתו וכדרכו בכל שנה ובשינוי [ולא בכלים המיוחדים לבצירה] – אין בכך כל איסור [רמב”ם פ”ד הלכות א,כב,כג. ויש אומרים שלדעת הרמב”ם אין צריך שינוי בצורת הבצירה, ויכול לבצור ולקצור כדרכו בשאר שנים, ובלבד שיהיה בכמות מועטת, לצרכי ביתו, ולא יקצור ויבצור כל שדהו כאחת כדרך הקוצרים והבוצרים].

דעת הרמב”ם שאיסור אסיפת הפירות כבכל השנים – הוא מן התורה, שנאמר: “את עינבי נזירך לא תבצור”, ודרשו חז”ל “לא תבצור – כדרך הבוצרים”. והטעם, כדי להורות שפירות אלו הם הפקר.

דעת הרמב”ן שאינו אלא מדרבנן [ודרשת חז”ל היא אסמכתא]. והטעם, כדי שלא יבא לידי שמירת הפירות והשדה [רמב”ם ספר המצוות לאוין רכג. רמב”ן ויקרא כה ה].

יח. אפני איסור קצירה ובצירה

הקצירה והבצירה הם מלאכות האסורות בשמיטה מן התורה. ואיסור מלאכות אלה הוא בשני אופנים:

א. כשהם נעשים לצורך עבודת הארץ והאילן.

ב. כשהם נעשים כדרך הקוצרים והבוצרים בכל שנה.

וכדלהלן:

לצורך עבודת הארץ והאילן: כגון קצירת ובצירת היבול שלא למטרת אכילה, אלא על מנת להועיל ולהיטיב עם הארץ והאילן, וכגון שעל ידי הקצירה מכשיר הוא את הקרקע לזריעה, ועל ידי הבצירה מקל הוא על כבדו של העץ, או מונע מן הפירות הגדלים עליו להחליש את האילן.

כדרך הקוצרים והבוצרים: כגון קצירת ובצירת היבול ואספתו בבת אחת על ידי כלי המלאכה המיועדים לכך, והמשך הטיפול בכל שלבי הכשרתו לאכילה (העמדת כרי, דישה, דריכת הענבים בגת וזיתים בבית הבד וכדומה) כדרך בה נוהגים בכל השנים [רמב”ם פ”א ה”ב. שם פ”ד הלכות א ו-כב].

השיעור שמותר לאדם לקצור ולבצור בבת אחת, הוא כפי השיעור שרגיל אדם להביא לביתו, ואם רגיל להכין יין לשנה שלמה, מותר לו לקטוף ענבים מן ההפקר ולהביא לביתו כשיעור זה. וכן לכבוש מיני ירקות כאחת כדרכו בשאר השנים, אבל לא מעבר לזה [מעדני ארץ פרק ג. אור לציון עמוד סא-סב]. וגם כמות זו יש לשנות באופן הכנתה משאר שנים, כאמור.

יט. על מה חל איסור קצירה ובצירה

איסור קצירה ובצירה חל רק על יבול (=פירות, תבואה וירקות) הקדוש בקדושת שביעית ויש עליו חובת הפקר.

ולכן, פירות שגדלו בשישית, ונכנסו כשהם על העץ לשנה השביעית (וכגון פירות הדר) – אין עליהם איסור בצירה, כשהבצירה לצורך הפירות [אולם אם הבצירה נועדה לתועלת האילן והשבחתו, אסורה היא ככל עבודת הארץ והאילן בשנת השמיטה, ואין איסור מלאכה זו קשור ותלוי בקדושת הפירות או בהיות עליהם חובת הפקר]. אולם, פירות שגדלו בשביעית, ויש עליהם קדושת שביעית (וכגון פירות הקיץ), גם אם הם נקטפים ונאספים בשמינית – חל עליהם איסור בצירה כדרך כל השנים, וכנזכר [חזון איש ג,כג. שם ט,יב. כב,ב. אור לציון פ”א ש”ח].

כ. שינוי בהכשרת הפירות לאכילה

אף לאחר שאסף אל תוך ביתו, לשימושו הפרטי, ענבים וזיתים [והוא הדין לכל שאר סוגי הפירות], אסור לו לדרוך את הענבים בגת [=בור לדריכת ענבים] – אלא בערבה [-כלי ללישת עיסה], ואת הזיתים אסור לדרוך בבית הבד – אלא בבית בד קטן (כעין ערבה), וכל שינוי מדרכו בכל שנה – ראוי שייעשה בעיבוד והכשרת הפירות לאכילה [רמב”ם פ”ד הכ”ג].

הלכות חרישה

כא. איסור חרישה

אסור לחרוש בשנת השמיטה. אולם, נחלקו הראשונים והאחרונים אם איסור חרישה הוא מן התורה או רק מדרבנן, שהרי אינה נזכרת בפסוקים העוסקים באיסורי מלאכה בשביעית (ויקרא כה,ב-ג). יש מן הראשונים שפסקו שאיסור חרישה מקורו מן התורה, או מהלכה למשה מסיני. ויש שפסקו שאינה אסורה אלא מדרבנן. והיו שחילקו בין חרישה לחרישה: חרישה שמטרתה לגידול וצמיחה (וכגון להכשיר את הקרקע לזריעה) – אסורה מן התורה, וחרישה לצורך הקרקע (להשביחה או כדי לייפותה) – אסורה רק מדרבנן [ראה ר”ש פ”ב מ”ב. רמב”ם פ”א ה”ד. שם פ”ג ה”ה ודרך אמונה שם. כרם צבי, אוצר השביעית, פ”ג סימן יח. ובדעת הרמב”ם נקטו רוב האחרונים שחרישה אסורה מן התורה באיסור עשה, אבל לא באיסור לאו, משום שנאמר “בחריש ובקציר תשבות”. וכך נוקטים השער המלך והחזון איש זצ”ל].

כב. איסור חרישה בכל צורה

האיסור לחרוש בשמיטה הוא בכל צורה: בין אם חרש האדם בעצמו, ובין אם חרש על ידי בהמה, או במחרשה הצמודה לטרקטור. וגם אם החרישה נעשית על ידי הפעלת הטרקטור בשלט-רחוק, ואף אם מפעיל הוא את הטרקטור בדרך גרמא – אסורה היא [חזון איש כז,א. אור לציון פ”א ש”ט].

כג. עידור וחפירה

עידור וחפירה בשנת השמיטה היא תולדה של איסור חרישה, ואסורה בשנת השמיטה. אולם מותר לעדור ולחרוש לצורך התקנת גומות סביב העץ, לשם השקיתו, שלא ימות [רמב”ם פ”א ה”ט].

כד. חרישה לצורך מוצאי שביעית

החורש היטב את שדהו בשביעית, כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסים אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית, וכן אסור לחכור (לשכור) אותה ממנו כדי לזרעה בשמינית, אלא תישאר בורה [=נקיה מיכל גידול] לפניו [רמב”ם פ”א הי”ג].

הלכות נטיעה

כה. איסור נטיעה

אסור לנטוע [=לקבוע שתיל רך באדמה כדי שיגדל] בשנת השמיטה. אולם נחלקו הפוסקים אם איסור נטיעה תקפו מן התורה, או מדרבנן. יש הסוברים שאיסור נטיעה אסור מן התורה, כזריעה וזמירה שמטרתן להצמיח. אולם, יש הסוברים שאינה אסורה אלא מדרבנן, שהרי אינה נזכרת בפסוקים (ויקרא כה,ב-ג) העוסקים באיסורי המלאכות בשמיטה [רמב”ם פ”א ה”ד ובדרך אמונה שם ס”ק כט. חזון איש יז,כ. פאת השלחן כ,ד.].

כו. נטיעת עץ חשוף שורש ונטיעה עם גוש

לדעת הסוברים שנטיעה אסורה מן התורה, יש הסוברים שהכוונה לשתיל חשוף שורש [ללא גוש אדמה סביב שרשיו], אבל שתילת שתיל עם גוש אדמה – נטיעתו אסורה רק מדרבנן [ספר השמיטה עמוד יח]. ויש הסוברים שנטיעה בגוש אסורה מן התורה [משפט”א עמוד 31 הערה 5 בשם החזו”א].

כז. העצים שנאסר לנטעם וכוונת נטיעתם

איסור נטיעה חל בין על עצי מאכל ובין על עצי סרק, בין אם ניטעו על מנת לאכול מפירותיו, ובין אם ניטעו לסייג (לגדר), לנוי ולצל [רמב”ם פ”א ה”ה ובכסף משנה שם. דרך אמונה שם ס”ק לב].

כח. איסור הרכבה והברכה

אסור בשנת השמיטה להרכיב [=לחבר ענף (רוכב) אל גזע (כנה)] ולהבריך [=ענף של צמח אל תוך האדמה, על מנת שיכה שרשים וייעשה לצמח עצמאי], ופעולות אלו אסורות כזריעה ונטיעה [רמב”ם פ”א ה”ד].

הכשרת קרקע, סיקולה וניקיונה

כט. בניית גדר

מותר לחפור תעלה בין חצרו או גינתו לרשות הרבים, על מנת לבנות בה יסודות לגדר שיפריד ביניהם. אולם אסור לחפור תעלה לצורך בניית יסודות לגדר שיפריד בין שדהו לשדה חברו, ובין גינתו לגינת חברו.

ואת העפר המפונה מן התעלה לא יפזר בשדהו ובגינתו, אלא יצבור במקום שאינו משמש לזריעה [רמב”ם פ”ב הי”ד].

ל. הכנת הקרקע לבנייה ותשתיות לחשמל וכדומה

מותר בשנת השמיטה לחפור, לסקל, ליישר במילוי עפר, ולהכין תשתיות לבנייה (של כבישים, בניינים, מגרשים וכדומה), ובתנאיי שיהיה ניכר שהדברים נעשים לא לשם הכשרת הקרקע לזריעה ולגינה. ועל כן, כל שניכר בשטח שהעבודות הנעשות הם לצורך בנייה ולא לזריעה (וכגון כשיש גידור ושילוט מתאימים, צבירת והכנת חמרי בנייה וכדומה) – מותר הדבר.

כמו כן, מותר להכין באדמה תשתיות לאינסטלציה, חשמל וטלפון, אולם, כאמור, יניח את הצינורות והכבלים סמוך למקום העבודה, שיהיה ניכר שלצרכם הוא חופר.

לא. סיקול אבנים

אסור לסקל אבנים בשנת השמיטה משטחים חקלאיים – בין אבנים גדולות ובין קטנות, והיא מלאכה האסורה מדרבנן ותולדה של מלאכת חרישה. אולם הבונה גדר או שביל בסמוך לשדהו וגינתו, מותר לו לקחת לצורך הבנייה אבנים הנמצאות במרחק הושטת יד ממקום עבודתו. כמו כן, מותר לסקל אבנים משטחים שאינם מיועדים לזריעה ואינם מוגדרים כשטחים חקלאיים (מגרשי משחקים, שבילים, מדרכות, מגרשי חנייה וכדומה) [רמב”ם פ”א ה”ד. שם פ”ב הי”א].

לב. פינוי פסולת וניקיון מטעמי בטיחות

מותר לפנות פסולת שנותרה עקב בנייה, מחצר הבית והבניין, לצורך ולמטרת בטיחות [אולם יש הסוברים שיש לפנות רק את שכבת הפסולת העליונה ולהשאיר את זו הסמוכה לקרקע].

כמו כן, מותר מטעמי בטיחות לנכש (אך לא לעקור) את גבעולי העשבים והקוצים, המשמשים מקום מסתור לבעלי חיים מסוכנים (נחשים, עקרבים וכדומה), וכן כדי למנוע תנאים נוחים להתפרצות שרפות (וכגון בקיץ) [חזון איש, מובא במשפט”א עמ’ 265].

לג. ניקיון גינה

מותר לנקות גינת נוי, כשכוונתו לניקיון בלבד, ולא על מנת להכין את הקרקע לזריעה וכדומה. ורשאי לנקותה מעצים, אבנים, שיחים ופסולת וכדומה, כדרך שנוהג בכל השנים. ומיכל מקום, טוב וראוי שלא ינקה לגמרי את כל הפסולת, שאז ודאי ניכר שאין כוונתו להכשיר את הקרקע לזריעה [אור לציון פ”א שט”ו].

לד. איסוף ענפים וזרדים לצורך התקנת מאכלים

מותר לנופשים בגינות וביערות, בשנת השמיטה, לאסוף עצים, ענפים וזרדים עבור הבערת אש להתקנת שתייה ומאכלים, ואין לחשוש שיחשדו בו שאסף הוא אותם לשם תיקון השדה, וזאת משום שמתקני ההבערה [מנגל, פינג’ן ועוד] מוכיחים את צרכי ומטרת הליקוט.

זיבול, ריסוס והשקיה

לה. זיבול ודישון בשמיטה

הזיבול והדישון [=פיזור זבל טיבעי, אורגני, ופיזור דשנים כימיים מסביב לעצים ולצמחים] הינם מלאכות האסורות בשמיטה, מכיוון שמטרתם להשביח את הקרקע ולהגדיל את היבול. אולם אם מניעת הזיבול והדישון תפגע ותיגרם הפסד לתפוקת העץ – מותרת היא רק במינימום הנדרש. כמו כן, רצוי שמלאכות אלו יבוצעו – אם אפשר – דרך ההשקיה, ואז ממעט הוא במלאכות (שהרי ההשקיה והזיבול או הדישון באים כאחד) [חזון איש כא,יז].

לו. הוצאת זבל לשדה

גם כשאין כוונת החקלאי לזבל את שדהו בשמיטה, אסור לו להוציא את זבל הרפתות ולהניחו בשדה, משום שצבירת הזבל בשדה הוא מעשה הנהוג על ידי המזבלים לצורך הכשרת השדה לזריעה, ולא ניכר שהצבירה אינה לצורך זיבול. ועל כן, אם ברצונו להוציא את זבלו לשטח הפתוח, עליו להניחו על מישטח פח, בטון וכדומה, שאינם ראויים לזריעה [רמב”ם פ”ב ה”א].

לז. ריסוס צמחים בשנת השמיטה

יש האוסרים לרסס עצים בשנת השמיטה כדי להמית את התולעים המזיקים. ואף שמלאכה זו נועדה להציל את הצמח ולא לגרום להשבחתו – אסורה היא.

[ומיספר טעמים לאיסור: א. כל מלאכה הנעשית בגוף האילן אסורה גם אם נועדה להצלתו. ב. גם מלאכה שנועדה להציל מנזק, אסורה אם באה להציל מנזקים הבאים בדרך הטבע (חום, קור, תולעים וכדומה). ג. רק כשיש ודאות בהצלחת הריסוס יש להתירו להצלת העץ, ולא כשהדבר בספק].

לעומת דעה זו יש הסוברים שמותר לרסס צמחים בשנת השמיטה כדי להדביר את מזיקי העץ והפרי, בתנאיי שבהעדר הריסוס יינזק הצמח ולא תהיה כל אפשרות להגן על העץ ופירותיו. אולם ריסוסים הנעשים לצורך הזנת והשבחת הצמחים ופירותיהם (והיא תולדה של זריעה) – אסורים בשמיטה [שבת הארץ, קונט”א סימן י. אור לציון פ”א שי”ג ושי”ד].

לח. השקיה בשנת השמיטה

השקיה בשנת השמיטה היא מלאכה האסורה מדרבנן [בין אם הוא משקה על ידי צינור או בממטרות]. ולכן, אם בהעדר השקיה ייגרם נזק כל שהוא לצמחים [=עצים, פרחים, וירקות שאין בהם איסור ספיחין] – מותר להשקותם בשביעית (וכדין כל מלאכה האסורה בשביעית מדרבנן, המותרת אם ייגרם נזק לצמח).

ואמנם ברוב השדות כיום יש חשש שייפסדו אם לא ישקו אותם, ולכן מותרים הם בהשקיה בשנת השמיטה [בגינת נוי מי שרגיל להשקות את גינתו כל השנים על פי המלצות מומחים, יכול להפחית את הכמות בשנת השמיטה בכ20-30%], ואין צורך לצמצם בה כלל, דכיוון שהותרה ההשקיה – רשאי להשקות כל צרכו. ופשוט, שכל היתר ההשקיה הוא לצורך פירות וצמחים שאין בהם איסור ספיחים, אולם ירקות וצמחים האסורים משום ספיחים, אסור להשקותם.

לט. השקיה ללא כוונת השקיה

השקיה שאינה מכוונת לשם השקיה, וכגון: א. השוטף את ביתו, ומי השטיפה – היוצאים דרך הצינור במרפסת וכדומה – מתנקזים לגינה ומשקים אותה. ב. מים הנוטפים בעקבות הפעלת המזגן, דרך צינור המגיע לגינה, ומשקה את צמחיה. ג. מים הזורמים משטיפת הרכב אל הצמחים שבחצר הבית. אם בנוסף לזה שאינו מתכוון להשקיה, גם אינו בטוח שהמים הנשפכים יועילו לצמחים, הדבר מותר. וקל וחומר אם מעורבבים חומרי ניקוי במים.

מ. היתר “נעבד” בשביעית

אילנות שנעבדו בשנת השמיטה במלאכות אסורות – פירותיהם מותרים באכילה. ומיכל מקום, כשצריך את הפרי לצורך מצווה (וכגון להשתמש באתרוג ובהדס לארבעת המינים), טוב להחמיר ולא להשתמש “בנעבד” לצרכי מצווה. ואף שהפירות מותרים באכילה, אסור לקנותם, שהרי מסייע הוא ברכישתם לעוברי עבירה [רמב”ם פ”ד ה”א וט”ו. אור לציון פ”א שי”ח].

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.