הלכות חרישה

הלכות איסור חרישה בשמיטה

א. הלכות אסור חרישה

אסור לחרוש בשנת השמיטה. אולם, נחלקו הראשונים והאחרונים אם אסור חרישה הוא מן התורה או רק מדרבנן,

שהרי אינה נזכרת בפסוקים העוסקים באסורי מלאכה בשביעית (ויקרא כה,ב-ג).

יש מן הראשונים שפסקו שאסור חרישה מקורו מן התורה, או מהלכה למשה מסיני. ויש שפסקו שאינה אסורה אלא מדרבנן.

והיו שחלקו בין חרישה לחרישה:

חרישה שמטרתה לגדול וצמיחה (וכגון להכשיר את הקרקע לזריעה) – אסורה מן התורה,

וחרישה לצרך הקרקע (להשביחה או כדי ליפותה) – אסורה רק מדרבנן

(ראה ר”ש פ”ב מ”ב. רמב”ם פ”א ה”ד. שם פ”ג ה”ה ודרך אמונה שם. כרם צבי, אוצר השביעית, פ”ג סימן יח. ובדעת הרמב”ם נקטו רוב האחרונים שחרישה אסורה מן התורה באיסור עשה, אבל לא באיסור לאו, משום שנאמר “בחריש ובקציר תשבות”. וכך נוקטים השער המלך והחזון איש זצ”ל).

 

ב. אסור חרישה בכל צורה

האיסור לחרוש בשמיטה הוא בכל צורה: בין אם חרש האדם בעצמו, ובין אם חרש על ידי בהמה, או במחרשה הצמודה לטרקטור.

וגם אם החרישה נעשית על ידי הפעלת הטרקטור בשלט-רחוק, ואף אם מפעיל הוא את הטרקטור בדרך גרמא – אסורה היא

(חזון איש כז,א. אור לציון פ”א ש”ט).

 

ג. עדור וחפירה

עדור וחפירה בשנת השמיטה היא תולדה של אסור חרישה, ואסורה בשנת השמיטה.

אולם מותר לעדר ולחרש לצורך התקנת גומות סביב העץ, לשם השקייתו, שלא ימות (רמב”ם פ”א ה”ט).

 

ד. חרישה לצורך מוצאי שביעית

החורש היטב את שדהו בשביעית, כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסים אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית,

וכן אסור לחכור (לשכור) אותה ממנו כדי לזרעה בשמינית, אלא תישאר בורה (=נקיה מכל גדול) לפניו (רמב”ם פ”א הי”ג).