ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

א. מצות ביעור

מצות ביעור: פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, שנלקטו ומצויים הם ברשות האדם,

מותר לאכל מהם רק בזמן שבשדה עדיין מצויים הם לאכילת חיית השדה,

אולם בשעה שכלו מן השדה ולא מצויים הם לאכילת חית השדה – חובה לבערם.

שנאמר בפירות שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך.

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". (ויקרא פרק כה).

ודרשו חז"ל: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", כל שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית,

כלה לחיה מן השדה חיב לבער אותו המין מן הבית". וזוהי מצות 'ביעור' האמורה בפירות שביעית

(גמ' פסחים דף נב עמוד ב. רמב"ם ז, ב).

ולדוגמא: אדם שיש לו גרוגרות (=תאנים מיבשות) שביעית בביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים עדין על האילנות בשדה

(או כשודאי שעדין מצויים מהם שמורים במאורות החיות), אולם בשעה שכלו התאנים מן השדה

אסור לאכל מאותן שבבית, אלא מבער אותן.

 

ב. על מה חלה חובת ביעור

חובת ביעור חלה לא רק על מאכל אדם, אלא על כל צמח הקדוש בקדשת שביעית, בין אם הוא מאכל בהמה,

ובין אם אינו מאכל בהמה אך ראוי לאכילת חית השדה, ובתנאי שקיומו בשדה אינו קבוע ואינו מתקים משנה לשנה,

אלא כלה עקב ריקבונו (רמב"ם פ"ז הי"ג).

 

ג. חובת ביעור במוצרים

בכלל החייבים בביעור נכללים גם מוצרים שנעשו מצמחים החייבים בביעור, וכגון:

יין, שמן, מיצי פירות וירקות, ויש אומרים אף קלפות וגרעינים הקדושים בקדשת שביעית והראויים והעומדים למאכל אדם או בהמה (רמב"ם פ"ז הי"ג. פאת השלחן סימן כז ס"ק לו. חזון איש סימן יג ס"ק יא).

 

ד. יבול גוי פטור מביעור

פירות הגדלים בקרקע של גוי, אינם חייבים בביעור – גם להסוברים שיש קדשת שביעית במה שגדל בשדה של גוי

(רבינו שמשון הזקן. מובא בשו"ת המבי"ט ח"א סי' כא ובאבקת רוכל סי' כג. והעידו המבי"ט ומרן רבי יוסף קארו שכן המנהג).

ויש הסוברים שכיון שיש בהם קדושת שביעית חיבים בבעור (רבי שלמה סיריליאו בביאורו לירושלמי פ"ז ה"א. חזו"א יא, ז).

ולמנהגנו שאין בפירות הגדלים בקרקע של גוי קדשת שביעית (כמבואר להלן פרק יב), ודאי שאינם חיבים בבעור.

 

ה. זמן הביעור

זמן ביעורם של הפירות החייבים בבעור שונה האחד מן השני.

הכלל הקובע את זמן הביעור לכל צמח, הוא בהגיעו לשלב בו הוא כלה כלוי טבעי באזור גידולו.

וכגון בזמן שהפירות שעל העצים נרקבים ואינם ראויים יותר לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה וחיה.

 

ו. זמן הביעור – על פי שדות הפקר

זמן הכילוי של הפרי החיב בבעור נקבע על פי הנתונים בשטחי הפקר, ולא על פי הנתונים בשטחים שמורים

(וכגון בחצר פרטית, שאין החיות יכולים להגיע ולאכל מהמצוי בה).

ועל כן אם בשדות הפקר כלו הפירות החיבים בבעור לחית השדה, אף אם נותרו אותם פירות בשדות שמורים – חובה לבערם

(רמב"ם פ"ז ה"ד).

 

ז. זמן הביעור כשיש כבר מפירות שמינית

זמן ביעורם של הפירות הקדושים בקדשת שביעית חל בשנה השמינית. ובהגיע הזמן של כל פרי להתבער – חיב הוא בביעור.

אולם אם קיימים פירות שביעית שעדין לא הגיע זמנם להתבער בשנה השמינית וכבר החלו לגדל מאותו מין פירות השנה השמינית (כגון באגוזי פקאן) – נחלקו הפוסקים: יש הסוברים שזמן בעורם של פירות אלו, ככל הפירות החיבים בבעור, בזמן שכלו לחיה מן השד (ולא מתחשבים בפירות השנה השמינית),

ויש הסוברים שפירות אלו פטורים מבעור (חזון איש סימן טו ס"ק ג. שבת הארץ פ"ד הט"ז אות ג. מנחת שלמה סימן נא אות טו).

ח. זמני הביעור שקבעו חז"ל

לגבי פירות מסיומים קבעו חז"ל את זמני ביעורם בשנה השמינית: תאנים – חנוכה. תמרים – פורים. ענבים ויין – פסח.

זיתים ושמן – שבועות. וזמן הביעור הוא לפני החגים. ולדוגמה: תאנים – לפני חג החנוכה. תמרים – לפני הפורים

(רמב"ם פ"ז הי"א).

 

ט. זמני הביעור בשאר פירות

קביעת מועדי הביעור לכל מין ומין נוהגים על פי הערכת ממחים לדבר,

אשר קבעו זמנים משערים לכל פרי וירק, מתוך ידיעה מעמיקה שנלמדה ונאספה מן השטח.

ועל פי ממצאיהם המתפרסמים מדי שמטה בלוחות בעור מיחדים – יש לנהג.

 

י. ביעור בכבושים

כשמינים שונים של פירות או ירקות כבושים ביחד, יש לבער כל מין בהגיע זמן בעורו.

והטעם העובר מן המין שהגיע זמנו להתבער למין האחר שנכבש עמו – אינו אוסר את המין שעדין לא הגיע זמן בעורו

(רמב"ם פ"ז ה"ו).

 

יא. חובת ביעור בכסף

מלבד חובת ביעור החלה על הפירות הקדושים בקדשת שביעית, חלה חובת ביעור גם על הכסף שנתפש בקדשת שביעית, וכגון:

המוכר פירות הקדושים בקדשת שביעית, הכסף שנתקבל עבור פירות אלו נתפש בקדשת שביעית,

ויש לבערו בזמן שמבערים את הפירות שנקנו בכסף זה (רמב"ם פ"ז ה"ז).

 

יב. חובת בעור בתערובת

פירות החייבים בבעור שהתערבו לפני זמן הביעור עם פירות שאינם חיבים בביעור ולא נתן להבדיל ולהפריד האחד מן השני,

אם התערבת היא מין במינו, ולדגמה תפוחים עם תפוחים (וכגון תפוחי שביעית שיש בהם קדשת שביעית עם תפוחים מיבול נכרי שאין בהם קדשת שביעית) אפילו אם כמות הפרי החייב בביעור קטנה ביותר – יש לנהוג בכל התערובת כפירות הקדושים בקדשת שביעית ולחיב בביעור את כל הפירות.

אולם אם התערבת היא מין בשאינו מינו (וכגון ריבה שנעשתה מתפוחים הקדושים בקדושת שביעית עם שזיפים שאינם קדושים בקדושת שביעית) – יש לחייב בבעור את כל התערבת רק אם הפרי החיב בבעור נתן טעם בתעורבת (רמב"ם פ"ז הכ"ב).

 

יג. בעור בהפקר ובפירות אוצר בית דין

אין חובת ביעור בפירות הפקר, או כאלה הנחשבים כמבוערים כבר, וכדוגמת הפירות הנמצאים ב"אוצר בית דין".

ידועים דברי הרמב"ן (בפרושו לתורה ויקרא כה,ז) הסובר שהפירות המכנסים באוצר בית דין אינם צריכים בעור,

היות וכבר מבערים הם מן הבית, ומביתו של בעל השדה. אולם פירות אוצר בית דין שנקנו לפני זמן הבעור,

בהגיע זמן הבעור – יש לבערם (לדגמה: יין הנלקח מאוצר בין דין, בהגיע זמן הבעור – ערב פסח של השנה השמינית – יש לבערו).

 

יד. מי שבידו רק מזון שלש סעודות בזמן הביעור

מי שבהגיע זמן הבעור נמצאים ברשותו מפירות שביעית רק כשעור מזון לשלש סעודות לכל אחד מבני הבית בלבד

אינו חיב לבערם ורשאי לאכלם, ומקים באכילתם מצות בעור, שאכילתם היא בעורם.

אבל אסור לו להשאירם בביתו לזמן ממשך ועליו לאכלם מיד (רדב"ז על הר"מ בפ"ז ה"ג. מנחת שלמה ח"ג סימן קלב אות טו א).

שעור ג' סעודות אלו, משערים בכל פרי כפי הכמות הרגילה להאכל בכל סעודה. ואין הכונה שיעשה את כל סעודתו מפירות אלו.

וכן הדבר לגבי יין, יכול לשיר כדי ג' סעודות, כפי הרגלו בשתיה, אבל לא ישתה בכל הסעודות יין שלא כהרגלו.

 

טו. אופן בעור פירות שביעית

נחלקו הראשונים באופן הבעור ובמהותו, יש ראשונים שפסקו – וכן פסק הרמב"ם (פ"ז ה"ג) – שבעור פירות שביעית פרושו בעור הפירות מן העולם על ידי שרפה, או בצורה אחרת של אבוד, שכן הפירות אסורים מזמן הבעור באכילה לעולם.

אולם דעת רב הראשונים שהביעור פרושו הפקר פירות שביעית,

דהינו, בהגיע זמן הבעור מוציא בעל הפירות את הפירות (שמעבר לג' סעודות לכל אחד מבני ביתו, וכנזכר) מרשותו,

ומניחם ברשות הרבים, ואומר בפני שלשה אנשים (ויכול לומר זאת בפני שלשה מאוהביו): "כל מי שצריך לטל יבוא ויטל".

או יאמר: "פירות אלו הפקר לכל". ולאחר אמירתו – שמהותה הפקר הפירות – רשאי הוא בעצמו לשוב ולזכות בהם.

כאמור, כך פסקו רב הפוסקים. וכן המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות.

ולשיטה זו אף אם מקורם של הפירות ומוצריהם (שמן, יין וכדומה) ב"אוצר בית דין" חיבים הם בבעור באותו אופן,

ועל כן יש להשתדל – לשיטה זו – לסים את אכילתם ושתיתם לפני זמן חלות הבעור

(וכדעת הרמב"ן (בפירושו לתורה, כה ז),וכתב מהר"ם בן חביב (מחכמי ירושלים הספרדים לפני כ – 350 שנה), בספר 'כפות תמרים' (תוס' יו"כ דל"ה) שכן המנהג בא"י).

 

טז. הפירות לאחר הבעור

לאחר הבעור – לאחר הבעור – לשיטה שבעור פרושו הפקר – נתן להמשיך ולאכל את הפרות ללא הגבלת זמן,

וימשיך לאכלם בקדשת שביעית (הגם שנחלקו בזה הראשונים, אולם הכרעת הפוסקים כמו שכתבנו, וכ"כ בספר השמיטה (פ"ט הערה 3). הרידב"ז (על משה"ב סי' ה הערה כו). מנח"ש (ח"א סי' נא אות כ) ועוד).

 

יז. פירות שלא התבערו

פירות שביעית שהגיע זמן בעורם ולא בערם במזיד – נאסרו באכילה, ויש לאבדם בכל דרך.

ואם שגג ולא בער וקל וחמר אם נאנס, לא נאסרו הפירות, ומיד כשיוכל יבערם

(ספר חרדים (פ' בעור של פירות שביעית), ויעוי' במנחת שלמה (ח"א סי' נא אות כ)).

 

ביעור מעשרות בים הגדול בשנת תשס"ח

ביעור מעשרות בים הגדול בשנת תשס"ח

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.