1. בית
  2. /
  3. ביעור פירות שביעית
ביעור פירות שביעית

ביעור פירות שביעית

א. מצוות ביעור פירות שביעית

מצוות ביעור: פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, שנלקטו ומצויים הם ברשות האדם, מותר לאכול מהם רק בזמן שבשדה עדיין מצויים הם לאכילת חית השדה, אולם בשעה שכלו מן השדה ולא מצויים הם לאכילת חית השדה – חובה לבערם. שנאמר בפירות שביעית: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". [ויקרא פרק כה]. ודרשו חז"ל: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", כל שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית". וזוהי מצוות 'ביעור האמורה בפירות שביעית [גמ' פסחים דף נב עמוד ב. רמב"ם ז, ב].

ולדוגמא: אדם שיש לו גרוגרות [=תאנים מיובשות] שביעית בביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים עדיין על האילנות בשדה [או כשוודאי שעדיין מצויים מהם שמורים במאורות החיות], אולם בשעה שכלו התאנים מן השדה – אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן.

ביעור תאנים

ביעור תאנים

זמני ביעור פירות שביעית

ביעור מזון שלוש סעודות לכל אחד

ב. על מה חלה חובת ביעור

חובת ביעור חלה לא רק על מאכל אדם, אלא על כל צמח הקדוש בקדושת שביעית, בין אם הוא מאכל בהמה, ובין אם אינו מאכל בהמה אך ראוי לאכילת חית השדה, ובתנאיי שקיומו בשדה אינו קבוע ואינו מתקיים משנה לשנה, אלא כלה עקב ריקבונו [רמב"ם פ"ז הי"ג].

ג. חובת ביעור במוצרים

בכלל החייבים בביעור נכללים גם מוצרים שנעשו מצמחים החייבים בביעור, וכגון: יין, שמן, מיצי פירות וירקות, ויש אומרים אף קליפות וגרעינים הקדושים בקדושת שביעית והראויים והעומדים למאכל אדם או בהמה [רמב"ם פ"ז הי"ג. פאת השלחן סימן כז ס"ק לו. חזון איש סימן יג ס"ק יא].

ד. יבול גוי פטור מביעור

פירות הגדלים בקרקע של גוי, אינם חייבים בביעור – גם להסוברים שיש קדושת שביעית במה שגדל בשדה של גוי [רבינו שמשון הזקן. מובא בשו"ת המבי"ט ח"א סי' כא ובאבקת רוכל סי' כג. והעידו המבי"ט ומרן רבי יוסף קארו שכן המנהג]. ויש הסוברים שכיוון שיש בהם קדושת שביעית חייבים בביעור [רבי שלמה סיריליאו בביאורו לירושלמי פ"ז ה"א. חזו"א יא, ז]. ולמנהגנו שאין בפירות הגדלים בקרקע של גוי קדושת שביעית [כמבואר להלן פרק יב], ודאי שאינם חייבים בביעור.

ה. זמן הביעור

זמן ביעורם של הפירות החייבים בביעור שונה האחד מן השני. הכלל הקובע את זמן הביעור לכל צמח, הוא בהגיעו לשלב בו הוא כלה כילוי טיבעי באזור גידולו. וכגון בזמן שהפירות שעל העצים נרקבים ואינם ראויים יותר לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה וחיה.

ביעור פירות שביעית

ו. זמן הביעור – על פי שדות הפקר

זמן הכילוי של הפרי החייב בביעור נקבע על פי הנתונים בשטחי הפקר, ולא על פי הנתונים בשטחים שמורים (וכגון בחצר פרטית, שאין החיות יכולים להגיע ולאכול מהמצוי בה). ועל כן אם בשדות הפקר כלו הפירות החייבים בביעור לחית השדה, אף אם נותרו אותם פירות בשדות שמורים – חובה לבערם [רמב"ם פ"ז ה"ד].

ז. זמן הביעור כשיש כבר מפירות שמינית

זמן ביעורם של הפירות הקדושים בקדושת שביעית חל בשנה השמינית. ובהגיע הזמן של כל פרי להתבער – חייב הוא בביעור. אולם אם קיימים פירות שביעית שעדיין לא הגיע זמנם להתבער בשנה השמינית וכבר החלו לגדול מאותו מין פירות השנה השמינית (כגון באגוזי פקאן) – נחלקו הפוסקים: יש הסוברים שזמן ביעורם של פירות אלו, ככל הפירות החייבים בביעור, בזמן שכלו לחיה מן השדה (ולא מתחשבים בפירות השנה השמינית), ויש הסוברים שפירות אלו פטורים מביעור [חזון איש סימן טו ס"ק ג. שבת הארץ פ"ד הט"ז אות ג. מנחת שלמה סימן נא אות טו].

ח. זמני הביעור שקבעו חז"ל

לגבי פירות מסוימים קבעו חז"ל את זמני ביעורם בשנה השמינית: תאנים – חנוכה. תמרים – פורים. ענבים ויין – פסח. זיתים ושמן – שבועות. וזמן הביעור הוא לפני החגים. ולדוגמה: תאנים – לפני חג החנוכה. תמרים – לפני הפורים [רמב"ם פ"ז הי"א].

ט. זמני הביעור בשאר פירות

קביעת מועדי הביעור לכל מין ומין נוהגים על פי הערכת מומחים לדבר, אשר קבעו זמנים משוערים לכל פרי וירק, מתוך ידיעה מעמיקה שנלמדה ונאספה מן השטח. ועל פי ממצאיהם המתפרסמים מידי שמיטה בלוחות ביעור מיוחדים – יש לנהוג.

י. ביעור בכבושים

כשמינים שונים של פירות או ירקות כבושים ביחד, יש לבער כל מין בהגיע זמן ביעורו. והטעם העובר מן המין שהגיע זמנו להתבער למין האחר שנכבש עימו – אינו אוסר את המין שעדיין לא הגיע זמן ביעורו [רמב"ם פ"ז ה"ו].

יא. חובת ביעור בכסף

מלבד חובת ביעור החלה על הפירות הקדושים בקדושת שביעית, חלה חובת ביעור גם על הכסף שנתפש בקדושת שביעית, וכגון: המוכר פירות הקדושים בקדושת שביעית, הכסף שנתקבל עבור פירות אלו נתפש בקדושת שביעית, ויש לבערו בזמן שמבערים את הפירות שנקנו בכסף זה [רמב"ם פ"ז ה"ז].

יב. חובת ביעור פירות בתערובת

פירות החייבים בביעור שהתערבו לפני זמן הביעור עם פירות שאינם חייבים בביעור ולא ניתן להבדיל ולהפריד האחד מן השני, אם התערובת היא מין במינו, ולדוגמה תפוחים עם תפוחים [וכגון תפוחי שביעית שיש בהם קדושת שביעית עם תפוחים מיבול נכרי שאין בהם קדושת שביעית] – אפילו אם כמות הפרי החייב בביעור קטנה ביותר – יש לנהוג בכל התערובת כפירות הקדושים בקדושת שביעית ולחייב בביעור את כל הפירות. אולם אם התערובת היא מין בשאינו מינו [וכגון ריבה שנעשתה מתפוחים הקדושים בקדושת שביעית עם שזיפים שאינם קדושים בקדושת שביעית] – יש לחייב בביעור את כל התערובת רק אם הפרי החייב בביעור נתן טעם בתערובת [רמב"ם פ"ז הכ"ב].

יג. ביעור בהפקר ובפירות אוצר בית דין

אין חובת ביעור בפירות הפקר, או כאלה הנחשבים כמבוערים כבר, וכדוגמת הפירות הנמצאים ב"אוצר בית דין".

ידועים דברי הרמב"ן (בפירושו לתורה וייקרא כה,ז) הסובר שהפירות המכונסים באוצר בית דין אינם צריכים ביעור, היות וכבר מבוערים הם מן הבית, ומביתו של בעל השדה. אולם פירות אוצר בית דין שנקנו לפני זמן הביעור, בהגיע זמן הביעור – יש לבערם (לדוגמה: יין הנלקח מאוצר בין דין, בהגיע זמן הביעור – ערב פסח של השנה השמינית – יש לבערו).

יד. מי שבידו רק מזון שלש סעודות בזמן הביעור

מי שבהגיע זמן הביעור נמצאים ברשותו מפירות שביעית רק כשיעור מזון לשלש סעודות לכל אחד מבני הבית בלבד – אינו חייב לבערם ורשאי לאכלם, ומקיים באכילתם מצוות ביעור, שאכילתם היא ביעורם. אבל אסור לו להשאירם בביתו לזמן ממושך ועליו לאכלם מיד [רדב"ז על הר"מ בפ"ז ה"ג. מנחת שלמה ח"ג סימן קלב אות טו א].

שיעור ג' סעודות אלו, משערים בכל פרי כפי הכמות הרגילה להיאכל בכל סעודה. ואין הכוונה שיעשה את כל סעודתו מפירות אלו. וכן הדבר לגבי יין, יכול לשייר כדי ג' סעודות, כפי הרגלו בישתיה, אבל לא ישתה בכל הסעודות יין שלא כהרגלו.

ביעור מזון שלוש סעודות לכל אחד

טו. אופן ביעור פירות שביעית

נחלקו הראשונים באופן הביעור ובמהותו, יש ראשונים שפסקו – וכן פסק הרמב"ם [פ"ז ה"ג] – שביעור פירות שביעית פירושו ביעור הפירות מן העולם על ידי שרפה, או בצורה אחרת של איבוד, שכן הפירות אסורים מזמן הביעור באכילה לעולם. אולם דעת רוב הראשונים שהביעור פירושו הפקר פירות שביעית, דהיינו, בהגיע זמן הביעור מוציא בעל הפירות את הפירות (שמעבר לג' סעודות לכל אחד מבני ביתו, וכנזכר) מרשותו, ומניחם ברשות הרבים, ואומיר בפני שלשה אנשים (ויכול לומר זאת בפני שלשה מאוהביו): "כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול". או יאמר: "פירות אלו הפקר לכול". ולאחר אמירתו – שמהותה הפקר הפירות – רשאי הוא בעצמו לשוב ולזכות בהם. כאמור, כך פסקו רוב הפוסקים. וכן המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות.

ולשיטה זו אף אם מקורם של הפירות ומוצריהם (שמן, יין וכדומה) ב"אוצר בית דין" חייבים הם בביעור באותו אופן, ועל כן יש להשתדל – לשיטה זו – לסיים את אכילתם ושתייתם לפני זמן חלות הביעור [וכדעת הרמב"ן [בפירושו לתורה, כה ז], וכתב מהר"ם בן חביב [מחכמי ירושלים הספרדים לפני כ – 350 שנה], בספר 'כפות תמרים' (תוס' יו"כ דל"ה) שכן המנהג בא"י].

ביעור פירות שביעית על ידי הפקר

טז. הפירות לאחר הביעור

לאחר הביעור – לאחר הביעור – לשיטה שביעור פירושו הפקר – ניתן להמשיך ולאכול את הפירות ללא הגבלת זמן, וימשיך לאכלם בקדושת שביעית [הגם שנחלקו בזה הראשונים, אולם הכרעת הפוסקים כמו שכתבנו, וכ"כ בספר השמיטה (פ"ט הערה 3). הרידב"ז (על משה"ב סי' ה הערה כו). מנח"ש (ח"א סי' נא אות כ) ועוד].

יז. פירות שלא התבערו

פירות שביעית שהגיע זמן ביעורם ולא ביערם במזיד – נאסרו באכילה, ויש לאבדם בכל דרך. ואם שגג ולא ביער וקל וחומר אם נאנס, לא נאסרו הפירות, ומיד כשיוכל יבערם [ספר חרדים (פ' בעור של פירות שביעית), ויעוי' במנחת שלמה (ח"א סי' נא אות כ)].

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.