1. בית
  2. /
  3. הלכות שמיטה
  4. /
  5. אוצר בית דין
אוצר בית דין

אוצר בית דין

אוצר בית דין

מאז ומתמיד שקדו חכמינו זיכרונם לברכה על תיקון תקנות לטובת הציבור, הן בתיקון תקנות הקשורות להנהגת העיר והמדינה, והן בתקנות שנועדו למנוע מכשול בדברי תורה וכדומה. כפי שנראה להלן, טובת הציבור היא שפירות שביעית ירוכזו ויחולקו במסגרת “אוצר בית דין”.

א. מקור התקנה ומהותה

מקור התקנה, בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, בתוספתא [שביעית פ”ח ה”א]:

“בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותנים לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסים אותו לאוצר שבעיר”.

עוד אמרו שם: “הגיע זמן תאנים, בית דין שוכרין פועלים ואורים [=קוטפים] אותן ועושים מהם דבלה, ומכניסין אותם לאוצר בעיר.

הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלים ובוצרין אותם ודורכין אותם בגת וכונסין אותם לחביות ומכניסין אותם לאוצר שבעיר…. ומחלקין מהם בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו”.

נמצא, כי בתחילה כדי למנוע מכשול ראו בית דין כי יש צורך לפקח על פירות שביעית שלא ייקח כל אחד כמות מרובה מן המותר.

לאחר מכן תיקנו תקנה נוספת, ששליחי בית הדין הם שיקצרו ויבצרו את שדות ההפקר ויכניסום לאוצר, ויחלקו לכל תושבי העיר מעט מעט כפי צורך כל משפחה.

תקנה זו הובאה בכמה מן הראשונים להלכה, ויש מן הראשונים שכתב כי מומלץ לנהוג כן למעשה.

(כן המליץ בשו”ת הרשב”ש סי’ נח. ואמנם הרמב”ם השמיט תוספתא זו, אולם הטעם הוא מחמת שלא מדובר בהלכה ובדין מחייב, אלא בהנהגת בית דין, יש לכל בית דין לראות ולנהוג כפי הצורך בדורו שלו).

אף בדורינו, שהציבור העירוני גר במרוחק מהמטעים והפרדסים, הצורך במסגרת ‘אוצר בית דין נחוץ מאד, הן כדי שפירות שביעית לא ילכו לאיבוד באין מי שיבא לקטפם, והן כדי שאנשים בודדים הגרים בקרבת המטעים לא ילקטו לעצמם את כל יבול השדה מיד עם הבשלת הפירות, בטרם יבואו אנשי העיר המרוחקים לקטפם.

תקנה זו לא באה למנוע הפקר הפירות – שכן גם הרוצה שבית דין יפקחו על שדהו בשמיטה, צריך הוא להפקיר את פירותיו, ומותר לכל אדם לבוא וליקטף מן השדה.

התקנה היא איפה, לפקח ולדאוג שהפירות יחולקו לכלל הציבור בצורה נאותה. ולכן גם בנתינת הפירות לבית הדין – מקיים בעל השדה את מצוות השמיטה כהלכתה [כמבואר מהתוספתא ומדברי הרמב”ן].

ב. מותר לבית דין לקצור ולבצור כל השדה

מן האמור למדנו, שמותר לבית הדין לקצור ולבצור את כל הפירות כאחד, ואף לדרכם בגת ולעשות מהם יין בכמות מרובה, על מנת לחלקם לציבור בכמויות המותרות.

מכיוון שהדבר נעשה לטובת כלל הציבור ומכחו של הציבור, וגם לאחר קטיפת הפירות עדיין הפירות נשארים בהפקרם, לכן לא קיים בזה איסור קצירה ובצירה כדרך הקוצרים והבוצרים. (חזו”א יא ז. יב ו, שכן מבואר מלשון התוספתא והרמב”ן. וראה גם ב’קונטרס אוצר בית דין’ לגאון רבי נסים קרליץ זצ”ל, נדפס בספר חוט השני עמוד שמז).

ג. תשלום עבור טרחת שליחי בית הדין

מן האמור למדנו עוד, כי בית הדין שוכרים פועלים כדי שילקטו את הפירות.

פשוט הדבר כי את שכר טרחת הפועלים אפשר לדרוש מהציבור שמקבל את הפירות, ואין בדבר סחורה האסורה בפירות שביעית, כיוון שמדובר ב’שכר טרחה עבור הקטיף, ההובלה והאחסון וכדומה, ולא תשלום עבור הפירות עצמם.

לכן גם ב’שכר הטרחה אין קדושת שביעית, משום שאינו תשלום עבור הפירות. וכך נמסר בשם מרן החזון איש זצ”ל ורבים מגדולי הדורות האחרונים [ראה קובץ אגרות החזון איש חלק ב מכתב עג].

אמנם לא נתבאר בתוספתא מי הוא ה’שליח בית דין לקטוף את הפירות, ודבר פשוט הוא שגם בעל השדה יכול להיות שליח כאשר מקבל על עצמו לנהוג כפי מה שיורו לו בית הדין, ויתרה מזו, יש שכתבו שעדיף שבעל השדה יהיה השליח, משום שהוא מכיר היטב את שדהו ויודע כיצד ניתן וצריך לטפל בו כדי שיניב פירות טובים לכלל הציבור.

ובכך גם דואג בית הדין שבעל השדה יתפרנס משכר הטרחה בהיתר.

(כך נהג בפועל מרן החזו”א כשמינה את החקלאי כשליח ראה שביתת השדה פי”ג סעי’ ג).

ד. חישוב שכר הטרחה

לאחר שהחקלאי קיבל על עצמו להיות שליח בית הדין לטפל ולהוציא הוצאות לטובת כלל הציבור, מותר לבית הדין לקבוע לו ‘שכר טרחה.

אבל אם טרח והוציא הוצאות מעצמו, שלא בשליחות בית הדין, אין בית הדין זקוק לשלם לו.

(ובתנובות שדה גליון 111 עמ’ כב, הביא את הוראת מרן ג”ע הראש”ל זצ”ל שהתיר לבית הדין לגבות הוצאות שנעשו על ידי החקלאי לטובת הציבור, גם אם נעשו קודם השמיטה לטובת הציבור ובשליחות בית הדין, יעוי”ש).

שכר הטרחה וההוצאות נקבעים לחקלאי על פי הוצאותיו המדויקות [כולל השימוש בכלים, עבודת הפועלים ושכר טרחתו], ולא על פי טיב ואיכות הפירות. אמנם אם בית הדין יודע שעדיף למיין את הפירות לפי איכותם לתועלת הציבור, מותר למיינם.

על בית הדין לחלק את כל הפירות במחיר שווה, ללא בחינת טיב ואיכות הפירות [שכן המחיר אינו לפי איכות הפרי, וכאמור].

ומיכל מקום אם המציאות היא שהמיון יקל על בית הדין ועל הציבור לקבל את הפירות, ובסך הכול לאחר כל הגבייה יגיע בית הדין לסך הכללי של ההוצאות ושכר הטרחה, מותר לבית הדין לקבוע סכום משתנה כפי הצורך.

ולכן כשבית הדין עושה ‘אוצר בית דין לאתרוגים, מותר לבית הדין למיין את האתרוגים ולקבוע מראש 2-3 מחירים שונים קבועים [לפי רמת הידור האתרוג], כדמי ההשתתפות. משום שבית הדין מקפיד שהסכום הכללי שייגבה מכלל הציבור לא יהיה יותר מאשר שכר טרחה והוצאות כלליות. ובתנאיי שיהיה זה בקביעת מחיר מראש, ולא לכל אחד מחיר שונה כפי ראות עיני האדם העומד על החלוקה, שלא ייראה הדבר כסחורה [קונטרס אוצר בית דין לגר”נ קרליץ זצוק”ל עמוד שס].

ה. חובת ביעור בפירות אוצר בית דין

פירות שהכניסום בית דין לאוצר ונמצאים עדיין באוצר בי”ד, אינם חייבים בביעור, כיוון שהם מופקרים ועומדים לכול [ואנו נוקטים ש’ביעור הוא הפקר], אבל מי שקיבל לביתו פירות מאוצר בית הדין והגיע זמן הביעור – חייב לבערם [רמב”ן ויקרא כה ז. חזו”א יא ז].

ו. היענות הציבור לחיזוק מסגרת אוצר בית הדין

המציאות והניסיון מורים כי מסגרת אוצר בית הדין מסייעת ומעודדת את החקלאים לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה, הן משום שבית הדין מחייב את החקלאים לשמירת כללי איסור עבודת השדה בשמיטה, והן משום שכאשר קטיפת הפירות נעשית על ידי שליחי בית הדין בצורה נאותה, לא נגרם נזק לעצי הפרי (דבר שמונע מחלק מבעלי המטעים להתרצות להפקיר את שדותיהם), והן משום שבית הדין מספק לחקלאים פרנסה בשמיטה בשכר טרחתם בקטיפה וטיפול בפירות באופנים המותרים, כאמור.

לכן, חובה קדושה על הציבור לסייע לגיבורי כח שומרי שביעית, להרחיב את מסגרת שומרי השמיטה המקדשים שם שמיים במעשיהם ומכריזים כי הארץ – ארץ ישראל – מתנה היא מאת הקב”ה.

ובודאי רכישת פירות וירקות בשמיטה ממסגרת ‘אוצר בית דין, גם אם הדבר כרוך בתשלום הוצאות הטיפול, עדיף הוא למי שיכול מרכישת פירות משכנינו הנכרים, או פירות מחו”ל.

(כך הורה מרן הראש”ל הגר”ע יוסף זצ”ל, כמובא בשביתת השדה פרק י”ג. וכן הוא במכתב שפרסם לקראת שמיטה תשס”א ופורסם בגיליון תנובות שדה 111).

 

אוצר בית דין - שלט על גדר שדה הפועלת ע"פ אוצר בית דין שע"י המכון

אוצר בית דין – שלט על גדר שדה הפועלת ע”פ אוצר בית דין שע”י המכון

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.