אוצר בית דין

אוצר בית דין

הלכות אוצר בית דין

מאז ומתמיד שקדו חכמינו זיכרונם לברכה על תיקון תקנות לטובת הצבור, הן בתיקון תקנות הקשורות להנהגת העיר והמדינה, והן בתקנות שנועדו למנע מכשול בדברי תורה וכדומה. כפי שנראה להלן, טובת הצבור היא שפירות שביעית ירכזו ויחלקו במסגרת "אוצר בית דין".

 

א. מקור התקנה ומהותה

מקור התקנה, בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א):

"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו

נוטלין אותן ממנו ונותנים לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסים אותו לאוצר שבעיר".

עוד אמרו שם:

"הגיע זמן תאנים, בית דין שוכרין פועלים ואורים (=קוטפים) אותן ועושים מהם דבלה, ומכניסין אותם לאוצר בעיר.

הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלים ובוצרין אותם ודורכין אותם בגת

וכונסין אותם לחביות ומכניסין אותם לאוצר שבעיר….

ומחלקין מהם בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו".

נמצא, כי בתחילה כדי למנע מכשול ראו בית דין כי יש צרך לפקח על פירות שביעית שלא ייקח כל אחד כמות מרבה מן המתר.

לאחר מכן תקנו תקנה נוספת, ששליחי בית הדין הם שיקצרו ויבצרו את שדות ההפקר ויכניסום לאוצר,

ויחלקו לכל תושבי העיר מעט מעט כפי צרך כל משפחה.

 

תקנה זו הובאה בכמה מן הראשונים להלכה, ויש מן הראשונים שכתב כי מומלץ לנהג כן למעשה

(כן המליץ בשו"ת הרשב"ש סי' נח. ואמנם הרמב"ם השמיט תוספתא זו, אולם הטעם הוא מחמת שלא מדובר בהלכה ובדין מחייב,

אלא בהנהגת בית דין, יש לכל בית דין לראות ולנהוג כפי הצורך בדורו שלו).

אף בדורנו, שהצבור העירוני גר במרחק מהמטעים והפרדסים, הצורך במסגרת ‘אוצר בית דין' נחוץ מאד,

הן כדי שפירות שביעית לא ילכו לאבוד באין מי שיבא לקטפם, והן כדי שאנשים בודדים הגרים בקרבת המטעים לא ילקטו לעצמם את כל יבול השדה מיד עם הבשלת הפירות, בטרם יבואו אנשי העיר המרחקים לקטפם.

תקנה זו לא באה למנוע הפקר הפירות – שכן גם הרוצה שבית דין יפקחו על שדהו בשמיטה, צריך הוא להפקיר את פירותיו,

ומותר לכל אדם לבוא ולקטוף מן השדה. התקנה היא איפה, לפקח ולדאג שהפירות יחלקו לכלל הצבור בצורה נאותה.

ולכן גם בנתינת הפירות לבית הדין – מקיים בעל השדה את מצות השמיטה כהלכתה (כמבואר מהתוספתא ומדברי הרמב"ן).

 

ב. מותר לבית דין לקצור ולבצור כל השדה

מן האמור למדנו, שמותר לבית הדין לקצור ולבצור את כל הפירות כאחד,

ואף לדרכם בגת ולעשות מהם יין בכמות מרובה, על מנת לחלקם לצבור בכמויות המתרות.

מכיוון שהדבר נעשה לטובת כלל הצבור ומכוחו של הצבור, וגם לאחר קטיפת הפירות עדין הפירות נשארים בהפקרם,

לכן לא קיים בזה איסור קצירה ובצירה כדרך הקוצרים והבוצרים

(חזו"א יא ז. יב ו, שכן מבואר מלשון התוספתא והרמב"ן. וראה גם ב'קונטרס אוצר בית דין' לגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, נדפס בספר חוט השני עמוד שמז).

 

ג. תשלום עבור טרחת שליחי בית הדין

מן האמור למדנו עוד, כי בית הדין שוכרים פועלים כדי שילקטו את הפירות.

פשוט הדבר כי את שכר טרחת הפועלים אפשר לדרש מהצבור שמקבל את הפירות, ואין בדבר סחורה האסורה בפירות שביעית,

כיון שמדבר ב'שכר טרחה' עבור הקטיף, ההובלה והאחסון וכדומה, ולא תשלום עבור הפירות עצמם.

לכן גם ב'שכר הטרחה' אין קדושת שביעית, משום שאינו תשלום עבור הפירות.

וכך נמסר בשם מרן החזון איש זצ"ל ורבים מגדולי הדורות האחרונים

(ראה קובץ אגרות החזון איש חלק ב מכתב עג).

 

אמנם לא נתבאר בתוספתא מי הוא ה'שליח בית דין' לקטוף את הפירות,

ודבר פשוט הוא שגם בעל השדה יכול להיות שליח כאשר מקבל על עצמו לנהג כפי מה שיורו לו בית הדין,

ויתרה מזו, יש שכתבו שעדיף שבעל השדה יהיה השליח,

משום שהוא מכיר היטב את שדהו ויודע כיצד נתן וצריך לטפל בו כדי שיניב פירות טובים לכלל הצבור.

ובכך גם דואג בית הדין שבעל השדה יתפרנס משכר הטרחה בהיתר

(כך נהג בפועל מרן החזו"א כשמינה את החקלאי כשליח ראה שביתת השדה פי"ג סעי' ג).

 

ד. חישוב שכר הטרחה

לאחר שהחקלאי קבל על עצמו להיות שליח בית הדין לטפל ולהוציא הוצאות לטובת כלל הצבור, מותר לבית הדין לקבוע לו ‘שכר טרחה'.

אבל אם טרח והוציא הוצאות מעצמו, שלא בשליחות בית הדין, אין בית הדין זקוק לשלם לו

(ובתנובות שדה גליון 111 עמ' כב, הביא את הוראת מרן ג"ע הראש"ל זצ"ל שהתיר לבית הדין לגבות הוצאות שנעשו על ידי החקלאי לטובת הציבור, גם אם נעשו קודם השמיטה לטובת הציבור ובשליחות בית הדין, יעוי"ש).

שכר הטרחה וההוצאות נקבעים לחקלאי על פי הוצאותיו המדויקות (כולל השימוש בכלים, עבודת הפועלים ושכר טרחתו),

ולא על פי טיב ואיכות הפירות. אמנם אם בית הדין יודע שעדיף למיין את הפירות לפי איכותם לתועלת הצבור, מתר למיינם.

על בית הדין לחלק את כל הפירות במחיר שווה, ללא בחינת טיב ואיכות הפירות (שכן המחיר אינו לפי איכות הפרי, וכאמור).

ומכל מקום אם המציאות היא שהמיון יקל על בית הדין ועל הציבור לקבל את הפירות,

ובסך הכל לאחר כל הגביה יגיע בית הדין לסך הכללי של ההוצאות ושכר הטרחה, מותר לבית הדין לקבוע סכום משתנה כפי הצורך.

ולכן כשבית הדין עושה ‘אוצר בית דין' לאתרוגים, מותר לבית הדין למיין את האתרוגים

ולקבוע מראש 2-3 מחירים שונים קבועים (לפי רמת הדור האתרוג), כדמי ההשתתפות.

משום שבית הדין מקפיד שהסכום הכללי שיגבה מכלל הצבור לא יהיה יותר מאשר שכר טרחה והוצאות כלליות.

ובתנאי שיהיה זה בקביעת מחיר מראש, ולא לכל אחד מחיר שונה כפי ראות עיני האדם העומד על החלוקה,

שלא יראה הדבר כסחורה (קונטרס אוצר בית דין לגר"נ קרליץ זצוק"ל עמוד שס).

 

ה. חובת ביעור בפירות אוצר בית דין

פירות שהכניסום בית דין לאוצר ונמצאים עדין באוצר בית הדין, אינם חייבים בבעור, כיוון שהם מופקרים ועומדים לכל

(ואנו נוקטים ש'בעור' הוא הפקר), אבל מי שקבל לביתו פירות מאוצר בית הדין והגיע זמן הביעור – חייב לבערם

(רמב"ן ויקרא כה ז. חזו"א יא ז).

 

ו. היענות הצבור לחיזוק מסגרת אוצר בית הדין

המציאות והניסיון מורים כי מסגרת אוצר בית הדין מסיעת ומעודדת את החקלאים לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה,

הן משום שבית הדין מחייב את החקלאים לשמירת כללי איסור עבודת השדה בשמיטה,

והן משום שכאשר קטיפת הפירות נעשית על ידי שליחי בית הדין בצורה נאותה, לא נגרם נזק לעצי הפרי

(דבר שמונע מחלק מבעלי המטעים להתרצות להפקיר את שדותיהם),

והן משום שבית הדין מספק לחקלאים פרנסה בשמיטה בשכר טרחתם בקטיפה וטיפול בפירות באופנים המותרים, כאמור.

לכן, חובה קדושה על הצבור לסייע לגיבורי כוח שומרי שביעית,

להרחיב את מסגרת שומרי השמיטה המקדשים שם שמים במעשיהם ומכריזים כי הארץ – ארץ ישראל – מתנה היא מאת הקב"ה.

ובוודאי רכישת פירות וירקות בשמיטה ממסגרת ‘אוצר בית דין', גם אם הדבר כרוך בתשלום הוצאות הטפול,

עדיף הוא למי שיכול מרכישת פירות משכנינו הנכרים, או פירות מחו"ל

(כך הורה מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל, כמובא בשביתת השדה פרק י"ג. וכן הוא במכתב שפרסם לקראת שמיטה תשס"א ופורסם בגיליון תנובות שדה 111).

 

אוצר בית דין - שלט על גדר שדה הפועלת ע"פ אוצר בית דין שע"י המכון

אוצר בית דין – שלט על גדר שדה הפועלת ע"פ אוצר בית דין שע"י המכון

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.