עולי מצרים/ עולי בבל

עולי מצרים/ עולי בבל

עולי מצרים/ עולי בבל – גבולות הארץ לעניין שמיטה

שטחי ארץ ישראל שנכבשו ע"י עולי מצרים ולא חזרו להחזיק בהם עולי בבל בימי בית שני, נקראים 'עולי מצרים'.

ושטחי ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל בתחילת בית שני ונתקדשו על ידי עזרא ובית דינו, נקראים 'עולי בבל'.

בכניסתו לארץ החל יהושע בכיבושה ובקידושה של ארץ ישראל,

ודוד המלך סיים את המלאכה עם כיבוש ירושלים ואף הרחיב את גבולות הארץ מעבר לגבולות הכתובים בתורה.

בכל השטחים הללו – פרט לסוריה – נתחייבו ישראל בכל דיני ארץ ישראל.

בעקבות הגלות שבאה אחר חורבן בית ראשון, בטלה קדושת ארץ ישראל לעניין החובה לשמור את המצוות התלויות בארץ.

עם שיבת בבל קידש עזרא את הארץ בהתיישבות הקרויה "עולי בבל",

אך בגבולות מצומצמים מגבולות ימי בית ראשון.

עולי בבל לא כבשו את הארץ, אלא התיישבו בה ברישיון כורש.

כרכים רבים הושארו במתכוון ללא שהתיישבו בהם

על מנת שברבות הימים העניים יוכלו לסמוך עליהם בשביעית ולמצוא בהם כדי מחייתם.

 

דין כיבוש עולי מצרים לעניין שביעית הוא:

"נאכל" – פירות האדמה שצמחו שם בשביעית מותרים באכילה ואין "איסור ספיחין" נוהג שם

"אבל לא נעבד" – שלעניין עבודות הקרקע בשביעית החמירו לאסור שם מדרבנן.

קדושת עולי בבל, הקרוי גם "קדושה שנייה", נחלקו בו תנאים,

אם חובת שמירת המצוות התלויות בארץ שהוא מחיל על הארץ, היא מן התורה או מדברי סופרים.

כמו כן נחלקו תנאים, אם קידוש זה נתקדש רק לזמן בית שני, או גם לאחר חורבנו.

הרמב"ם פסק כדעת הסוברים, כי כיבוש עולי בבל נתקדש מן התורה,

לשעתו ולעתיד לבוא, כיון שנעשה על ידי קניין וחזקה.

וז"ל: "כל שהחזיקו עולי מצרים נתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן.

שקדושה ראשונה שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קדושה לשעתה ולא לעתיד לבוא.

כיון שעלו בני הגולה (עליית גולי בבל) והחזיקו במקצת הארץ,

קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא".

רבו הדעות בפוסקים לגבי מקומם המדויק של הגבולות, והיכן החזיקו גם עולי בבל, והיכן כבשו רק עולי מצרים.

ודעת הרמב"ם ז"ל שרוב ככל ארץ ישראל נכבשה אף ע"י עולי בבל, מלבד חבל ארץ במערב הארץ

(אודות דעתו של רבינו הרמב"ם ושרטוט הגבולות להלן

ומקומות היישובים הם על פי סיכום העולה מספר ‘גבולות השדה').

 

הישובים הבאים נמצאים מערבית לגבול, ונכבשו רק על ידי עולי מצרים:

אשקלון העתיקה וחלק מהחדשה שעל שפת הים, עזה, רפיח, זיקים, רעים, ניר עוז, ניר יצחק, סופה,

חולית, פרי גן, שדי אברהם, יתד, כרם שלום, תלמי יוסף, דקל, אבשלום, יבול, נוה, בני נצרים.

ונוהגים שם כל דיני מצוות הארץ וכל דיני שביעית מלבד גזירת ספיחין.

 

והישובים הבאים נמצאים על הגבול ממש, ויש להחמיר גם בספיחין:

נתיב העשרה, נחל עוז, עמיעוז, ישע, מבטחים, שדה ניצן, מגן.

 

וכל היישובים שמזרחית לקו זה נכבשו גם על ידי עולי בבל, ואין להסתפק בהם כלל, וכגון:

אופקים, תפרח, שדרות, נתיבות, וכל היישובים הסמוכים אליהם, ודינם ככל ארץ ישראל.

 

היישובים שקרובים לשפת הים בצפון, כגון:

ראש הנקרה, צור, צידון, בירות, נכבשו רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל.

אמנם שאר היישובים בצפון שאינם על שפת הים,

כגון: שלומי, קרית שמונה, מטולה ועוד, נכבשו גם על ידי עולי בבל.

 

הישובים שנמצאים תחת לשון ים המלח, וכל הישובים שממזרח לנחל הערבה,

וכן הישובים שמדרום לנחל פארן, הם חוצה לארץ, ולא נכבשו כלל ע"י עולי מצרים.

 

ובחלק זה כלולים הישובים:

פארן, יהל, קטורה, גרופית, אליפז, סמר, יוטבתה, חבל אילות ואילת,

שבהם אין נוהג דיני שביעית, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות.

פרט לזה, אין להקל באף חלק מחלקי ארץ ישראל שלא לנהוג שם דיני שביעית,

כן הדין בכל החלק הצפוני, וכן הדין בכל החלק הדרומי. ובוודאי שכן הדין במרכז ארץ ישראל.

ואין להקל בשום מקום משום ספק הגבולות, שכן איננו יודעים בבטחה מקומם של אותם מקומות,

ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בוודאות את מקומם בתקופת חז"ל.

 

עולי מצרים/עולי בבל - גבולות הארץ לעניין שמיטה

עולי מצרים/עולי בבל – גבולות הארץ לעניין שמיטה