1. בית
  2. /
  3. שמיטה בהלכה
  4. /
  5. מלאכות הנעשות למניעת נזק
מלאכות הנעשות למניעת נזק

מלאכות הנעשות למניעת נזק

מלאכות הנעשות למניעת נזק

א. מלאכה הנעשית בשמיטה, שכל מטרתה לשמור על הקיים ולמניעת נזק כגון, להציל את העץ שלא ימות ולא בשביל להשביחו, יש מתירים לעשותה אף אם היא מלאכה האסורה מהתורה, כיון שמלאכה שמטרתה לשמור על הקיים, איננה בכלל ‘מלאכת קרקע‘, ולכן אף במקום שאין הפסד משמעותי – הותר לעשות את אותה המלאכה. וכן הותרו מלאכות שיש בהם גם הרווחה לאילן, אך במניעתם יהיה הפסד משמעותי, אך באלו לא הותרו אלא מלאכות דרבנן. ויש אומרים שמלאכות האסורות מן התורה, אין לעשותם גם אם מטרתן רק להציל את האילן שלא ימות, ולא נאסרו מלאכות מדרבנן אלא במקום שהם להשביח את האילן, אך אם זה להגן על האילן שלא ימות – התירו לעשותם בשמיטה. והעיקר להלכה כדעה השנייה.

ב. לא הותר לעשות מלאכות האסורות מדרבנן, אלא בתנאי שתהא המלאכה מכורח המציאות, או במקום הפסד גדול וברור. ואמנם, בזמן הזה ששביעית מדרבנן אפשר להקל לעשות מלאכות אלו גם כדי להציל מנזק חלקי, או בהפסד שאינו גדול.

ולכתחילה טוב לעשות מלאכות אלו בשינוי, אם הדבר אפשרי.

ג. מלאכות שאסורות לעשותם מן התורה, אף אם הם לקיים את האילן, מכל מקום במקום הצורך, מותר לעשותם על ידי גוי. ואם אין גוי או שדרוש מומחה יהודי, יש להתיר לעשות את המלאכה בשינוי, ויהיה זה אסור רק מדבריהם, ורק כך הותרו מלאכות לקיום האילן.

ד. גם במקום שאין הנזק ודאי, אלא יש הערכה של מומחה נאמן הבקי היטב שיש חשש שיקרה נזק, יש להתיר לעשות מלאכות שנאסרו מדברי חכמים, וטוב לעשותם בשינוי במקום שאפשר.

עשיית מלאכות כדי לקיים את הפירות

ה. מותר לעשות מלאכות שנאסרו מדרבנן, גם אם מטרתן לקיים את הפירות ולא כדי לקיים את האילן, כלומר, כאשר המטרה למנוע ירידה משמעותית בכמות היבול ואיכותו. אך אין להתיר עשיית מלאכות כדי להקדים את זמן ההבשלה של הפרי, או כדי לקבל פירות גדולים במיוחד, אף שהדבר נעשה לתועלת הציבור, שיהיו להם פירות גדולים יותר ובזמן מוקדם יותר.

ו. מלאכות שנאסרו בשמיטה אסור לעשותן אף בדרך של סגולה רוחנית, או אופנים נוספים אף שאינן מלאכות חקלאיות.

אולם כל זה כאשר עושה את הסגולה ע”י מעשה (ושלא בדרך שינוי), אבל באמצעות דיבור בעלמא מותר, ולכן אין כל איסור להתפלל בשנה השביעית על האילנות שיוציאו פירות משובחים.

אמנם התירו לעשות סגולות אלו כדי לקיים את האילן או את הפירות שלא ינשרו מוקדם.

 

גרימת שבח ע”י המלאכות שהותרו

ז. מלאכות האסורות מדרבנן שהותרו לצורך מניעת נזק והפסד, יש להתירם גם אם יגרם איזה שבח לאילן כתוצאה מכך, אך יש להיזהר שלא להוסיף ולא להרבות מעבר למה שהאילן צריך. ואמנם, אם כדי לעשות את המלאכה בצמצום עליו להוציא ממון רב, יש להקל לעשות אותה כדרכה אף אם יגרם איזה שבח לאילן. ולכן, כל שעושה מלאכה המותרת לחלק מהמטע, ובהכרח נהנים מזה גם עצים אחרים שאין המלאכה מותרת עבורם (כגון השקאה, שחלק מהעצים זקוקים יותר וחלק פחות), ואינו יכול להפריד המלאכות אלא בהוצאה כספית גדולה, יש להתיר לו לעשות המלאכה כדרכו.

ח. יש להקדים כל מלאכה שאפשר לעשות לפני השמיטה, שכל שיכול למעט מעשיית מלאכות בשמיטה – יש למעט.

והוא הדין מלאכות שיכול לעשותם במוצאי שמיטה, אין להקדים ולעשותם בשמיטה, וכמבואר לעיל .

ומלאכה מסוימת שבהימנעות מעשייתה יגרם נזק לאילן או לשדה, אך יכול לתקנו במוצאי שמיטה בקלות וללא הוצאות כספיות, יש להימנע מעשייתה. אך אם זה מצריך הוצאה כספית גדולה, יש להתיר לעשות מלאכה זו בשמיטה, שהוצאה זו כמוה כנזק. וכן אם ללא עשיית מלאכה כל שהיא (האסורה מדרבנן) ייפגעו מאד היבולים בשנה שלאחר השמיטה – יש להתיר עשיית מלאכה זו בשמיטה, וראה להלן בסוף הספר בנספח המלאכות, מה שהוספנו הלכה למעשה על מלאכות מסוימות שאפשר להקדימן קודם השמיטה.

 

 

השקיה:

ט. השקיה הותרה בשביעית בשדות שמי הגשמים אינם מספיקים להם, שאם לא ישקה – ימות כל עץ שבה ותעשה הארץ מלחה. ואמנם, לא הותרה ההשקיה אלא בכמות הנצרכת, ולכן יש להגדיל את ‘מרווחי ההשקיה’, ועדיף לתת באותן פעמים מנות מוגברות של מים.

בעונות בהם יש עומס של פרי על העצים, יש לתת את הכמויות הנצרכות של המים בתכיפות.

י. מותר להכין עבור ההשקיה ‘צלחות’ סביב העצים. כמו כן, מותר להתקין מערכות השקיה בשנה השביעית.

דישון, זיבול והשקיה בשמיטה

דישון, זיבול והשקיה בשמיטה

 

 

זיבול ודישון:

בדרך כלל ניתן לתת זבל (אורגני) ודשן (זרחן ואשלגן), קודם השמיטה, ואף להשלים את החסר משנים קודמות בגידולים הנצרכים לכך. ולכן דשן חנקני, יש לתת מנות מוגברות לקראת הסתיו קודם שמיטה. כאשר בשמיטה עצמה, במטעים מסחריים קשה להימנע מלתת דשן זה עקב צורת ההשקיה הנהוגה כיום, ולכן אפשר לדשן בשמיטה בכמות ההכרחית, ויש להוסיף את הדשן לדוד ההשקיה, ותוך כדי ההשקיה, בד בבד תדושן האדמה. מאידך בעצים בודדים שבגינות ניתן להימנע מכל דישון נוסף בשמיטה, ומכל מקום יש להתייעץ תמיד עם מומחה ולבדוק בדיקות עלים וקרקע, ובמידת ההכרח יש להתיר

(במידת האפשר עדיף להצניע בערב השמיטה בקרקע כופתיות דשן, המתפרקים באופן איטי בתוך שנת השמיטה).

 

עיבודי קרקע:

קרקע שנסדקה ויש חשש לקריעת השורשים, מותר לסתמה בשמיטה.

וכן אם על פי מומחה נאמן יש חשש להיסדקות הקרקע, מותר להקדים ולעדור את הקרקע למנוע סדיקתה.

וכן שרשים שנתגלו מותר לכסותם על ידי עידור קל.

 

ניקוי עשבייה:

יג. עשבייה העולה בין העצים ו’חונקת’ ומדכאת את המשך צמיחתם, מותר לנכשה בשמיטה.

ועדיף להשתמש במכסחת שאינה חודרת כלל לקרקע, או לרססם בחומרי הדברה, ובשעת הצורך מותר אף לעדור בסמוך לעצים, אך יש להיזהר שלא לעדור אף את האדמה. ובוודאי שיש לתכנן לפני שתצמח ולהפחית את גידול העשבייה על ידי ריסוסים שונים למניעת נביטה במקום שאפשר.

ושאין השימוש באופנים הנ”ל מועיל, והעשבייה קשה מאד ומפריעה לעצים, יש להתיר טיפול בכלים חקלאיים מסוימים.

 

ריסוס נגד מזיקים:

מזיקים או מחלות הגורמים נזק לעצים וליבול, מותר לרסס נגדם בשמיטה, והותרו לצורך זה אף מלאכות בגופו של אילן.

ואם אפשר לעשות מראש פעולות מניעה ודאי שיש לעשות כך.

 

גיזומים שונים:

כאמור לעיל, זמירה אסורה מן התורה הן בכרם והן בשאר אילנות, וכך היא דעת רבינו הרמב”ם.

אמנם כיון שיש חולקים ואוסרים זמירה מהתורה רק בגפן ולא בשאר אילנות, לכן, בהצטרף סניפים נוספים להתיר, יש מקום להתיר זמירה בשאר אילנות, כשזה מכורח המציאות לקיום האילן שלא ימות, או שלא ייפסדו הפירות.

 

לדעת הסוברים שזמירה האסורה מן התורה היא רק בכרם, זה משום אופי הזמירה של הגפן, דהיינו שהזמירה היא במקום ידוע, ומטרתו לכוון את הצימוח למקומות מסוימים, ובכך משפיעים ישירות על הפרי הצומח על השריגים באותה שנה. ואם כן גם לדעתם, בסוגי עצים אחרים, שאופי ותועלת הזמירה היא כשל גפן, תהיה הזמירה בהם אסורה מהתורה כדין הגפן.

יז. בשאר אילנות שאין אופי הזמירה כמו בגפן, יהיה מותר לזמור ולגזום אם הדבר דרוש וחיוני להצלת האילן או פירותיו, ועדיף לכתחילה לעשות בשינוי. ובגפן ובשאר עצים הדומים לו, במקום שהדבר חיוני ביותר, מותר לזמור על ידי גוי או אף על ידי יהודי בשינוי אופי הזמירה הרגילה בשאר השנים.

קיימים סוגי גיזום שונים, שגם לדעת רבינו הרמב”ם אינם אסורים אלא מדברי חכמים, ומלאכות אלו כשאר מלאכות דרבנן מותרים לקיום האילן.

מותר לגזום ענפים חולים או יבשים, העלולים לגרום נזק לעץ ויזהר שלא יוסיף גיזום המשביח.

קשירת ענף שנסדק

כ. אילן או ענפים שנסדקו, ויש חשש שמחמת הסדק יתקלקל האילן או רוב פירותיו, אם אין אפשרות לקשור את הענף שלא יוסיף להישבר, מותר לגזום את הענף השבור בסמוך למקום השבירה. וראה עוד להלן האופנים שמותר לקשור.

גיזום ‘סורים’ העולים מצידי העץ, שע”פ דעת מומחה נאמן עלולים ‘להשתלט’ על העץ (דהיינו לקיחת מזונו של העץ, ובפרט בזנים רגישים כגון אתרוג ולימון), מותר להסירם בשמיטה ואפשר לשוברם ביד או במעדר.

 

במרבית עצי הפרי, ניתן להימנע מגיזום בשמיטה לאחר הכנה נאותה בערב השמיטה.

ואף בגפן שהזמירה חיונית מאד, אפשר לבצע בחלק מהזנים זמירה מלאה קודם השמיטה, או לבצע זמירה חלקית (פעולת ההקצרה) תוך השארת מספר ‘עיניים’ יותר מהרגיל. ובשנת השמיטה, במידה ותהיה ‘התעוררות מוגברת’, מותר יהיה לבצע מחיקת העיניים ביד. ובשעת הצורך, יהיה מותר אף להרחיק זמורות עד הבסיס למנוע נזק לשנים הבאות, ומלאכה זו עדיף לעשותה ע”י גוי או בשינוי אופן המלאכה. בזנים אפילים ביותר שלא ניתן לזמור קודם השמיטה, יהיה אסור לזמור בשמיטה אף שמלאכה זו חיונית לכרם, כיון שהיא אסורה באיסור תורה.

אמנם זמירה בשינוי מהותי מהרגיל, אינה אסורה אלא מדרבנן, ובאופן שזה להציל ולקיים – יש להתיר אך ורק באופן כזה.

 

גיזום שאינו לתועלת האילן

גיזום שאינו נעשה לתועלת האילן – מותר בשמיטה (עי’ לעיל פ”ה ס”ח, ובהערה שם), ולכן מותר לגזום קוצים להקל על קטיף הפירות, וכגון באתרוגים ובתמרים.

וע”ע בהערה, שם ביארנו דין גיזום קוצים בעץ האתרוג, ו’כיוס’ האתרוגים.

 

מותר למרוח על עץ שנגזם משחה שמטרתה לחטא את המקום, שלא יכנסו מזיקים דרך החתך, אך אסור למרוח משחה שמטרתה גם לרפא את מקום הגיזום.

ומותר לקשור אילן שנשבר כדי שלא יוסיף להישבר, אך לא כדי שיתאחה מחדש.

מותר לעשות תמיכה לאילן או ענף שיש עליו עומס של פירות, ויש חשש שמתוך כך ישבר ויתקלקלו רוב הפירות או שישבר האילן.

אין לתמוך עץ צעיר כדי שיגדל ישר. אמנם, אם על פי דעת מומחה, יגרם נזק בלתי הפיך לעץ במידה והוא יגדל עקום – יש להתיר לתומכו. לפיכך, במטע צעיר או כרם צעיר, יש להתייעץ עם מומחה, אלו מלאכות חיוניות עבורו, על מנת לאפשר את קיומו בעתיד.

 

דילולים שונים:

מלאכת הדילול, לעיתים היא חיונית לפירות ולפעמים אף לעצים.

אלא שכאשר מדללים, יכולים לעבור על איסורי שמיטה, והפסד פירות שביעית. ועל כן, גם כאשר המלאכה היא מוכרחת כדי לקיים את האילן או הפרי, יש לעשותה באופן שלא יהיה הפסד פירות שביעית ואיסור של מלאכת הבצירה, ולכן יש לדלל עד שלב הבוסר, ומספק אימתי שלב זה, יש להחמיר לדלל טרם נפילת הפרחים, או ימים מועטים לאחר נשירת הפרחים, ובגפן עד התחלת הופעת המיץ בגרגרים, ולכן מותר לסרק את האשכולות לפני הפריחה, כדי למנוע צפיפות באשכול. או לחילופין קיימת אפשרות נוספת, לדלל לאחר שהגיע הפרי לעונת המעשרות, שאז ראוי להיאכל בשעת הדחק, אלא שאז צריך לדלל בשינוי שלא יעבור על איסור בצירה.

אסור לדלל עצים במטע כשכל מחשבתו לתיקון הקרקע ולהשביח את העצים הנותרים.

ואם מטרת הדילול משום שהוא צריך לעצים.

ל. במטעים השונים, יש עוד מלאכות רבות ומגוונות, ויש להיוועץ עם מומחה נאמן על מידת חיוניותם, ולשאול שאלת חכם הבקי בדינים אלו. ובהערה נתבאר דינם של המלאכות: חיגור, ריסוס למניעת נשירה, ג’יברלין להגדלת הגרגר, אלזודף-שמן חורפי, האבקה והפריה בתמרים ובשאר עצים. וראה להלן בנספח שבסוף הספר, שם כתבתי הנחיות כלליות על מלאכות שונות בחלק מעצי הפרי בשנת השמיטה, וההכנה לקראת השמיטה, שנמסרו לחקלאים של אוצר בית דין, יעוי”ש..

 

 

 

 

 

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.