להעדיף את פירות ארצנו הקדושה

להעדיף את פירות ארצנו הקדושה

כידוע, ישנה מעלה גדולה להעדיף בשנת השמיטה ובתקופה שלאחריה, לאכול דווקא תוצרת שיש בה קדושת שביעית כגון פירות ארצנו המחולקים לציבור במסגרת ‘אוצר בית דין‘.

אוצר בית דין הוא כנוי לחלקת הפירות הקדושים בקדשת שביעית לצבור הרחב על ידי בית דין, בלא לעבור על איסור המסחר בפירות אלו.

ב’אוצר בית דין‘ מחלקים אותם לכל הרוצה, כאשר אלו שמקבלים את הפירות,

משלמים עליהם מחיר שמטרתו לכסות את הוצאות הגדול ושכר שלוחי בית הדין.

בפירות המשווקים במסגרת אוצר בית דין נוהגת קדושת שביעית והדינים הנובעים ממנה, לרבות אסור השחתת הפירות.

אם יש לנו אפשרות לקנות פירות מיבול של גויים מחוץ לארץ, מדוע עלינו להעדיף דווקא ולקנות פירות מ’אוצר בית דין, בו מחלקים את הפירות של חקלאים מארץ ישראל?

הבה ונקרא את הסיפור הבא

על הצדיק הגדול, מחבר הספר ‘בית עין, הקבור בבית הקברות העתיק בצפת.

הגאון הצדיק רבי אברהם דב אוירבך זצ”ל נולד בשנת תק”ך בערך לרבי דוד, שהיה מגיד המישרים של העיר חמילניק. הוא נישא לבתו של רבי נתן נטע מאבריטש, תלמיד הבעל שם טוב הקדוש. היה תלמידם של אדמור”י בית טשרנוביל ושל סנגורם של ישראל, כ”ק רבי לוי יצחק מברדיצ’ב זצ”ל. רבי אברהם דב זצ”ל כיהן כרב בערים זי’יטומיר ואוריטש.

הצדיק עלה לארץ בשנת תקצ”ב וקבע את מושבו בצפת, שהייתה בימים ההם מרכז החסידים בארץ ישראל. מיום עלותו לארץ קיבל עליו רבי אברהם דב שלא לאכול אלא מפירות ארץ הקודש והתמיד באורח החיים שקיבל על עצמו בדבקות של חסיד אמיתי.

עם הגיעו לארץ השתכן בצפת, שם נתקבל בכבוד רב על ידי עדת החסידים, שמינו אותו לרבה של העדה.

סיפורי מופת רבים התפרסמו על הצדיק הגדול ה’בת עין. בשנת ה’תר”א פרצה מגפה בצפת אשר הפילה חללים רבים.

הרבי ה’בת עין חלה בעצמו במגפה והוא הבטיח לחסידיו הרבים שהוא יהיה הנפטר האחרון שייפטר מהמגפה. וכך היה. הרבי נפטר בי”ב בכסלו והמגפה פסקה.

לאכול רק מפירות ארץ ישראל

הצדיק בעל ‘בת עין הקפיד מאד לאכול רק מפירות ארץ ישראל, והנה לא עברו ימים מרובים, ושנת בצורת קשה פקדה את כל אזורי הארץ. ברוב מצוקתם, נאלצו אנשי צפת לאפות את לחמם מקמח שהובא מחוץ לארץ.

באותה שנה סבלו עניי העיר מחוסר מזון, שהיה יקר מאוד, ונאלצו לכלכל עצמם במועט שבמועט. אך יותר מיכל בני הקהילה, חש רבי אברהם דב זצ”ל רעב ממשי, כיוון שסירב להביא לפיו לחם שנאפה מקמח מיובא מחוץ לארץ ישראל.

פעם הפצירו בו מקורביו שיסכים לקבל מטען של קמח שהובא במאמצים מרובים מעבר לים, קמח שהיה מספיק לכלכל את בני ביתו במשך כמה חדשים. “אנא רבנו”, אמרו לו חסידיו, “הרב ובני משפחתו לא יכולים להיות רעבים. הבאנו לרבנו במיוחד קמח מחוץ לארץ. מה לא טוב בזה?”

רבי אברהם דב דחה בתקיפות את הצעת מקורביו ואמר להם בנועם:

בפרשת “בהר” מצינו קושיית הבריות: “מה נאכל בשנה השביעית?” ועל כך משיבה התורה:

“וציוויתי את ברכתי לכם” וגו. נשאלת השאלה: מדוע לא נאמר בכתוב: “בשנה השביעית תייבאו תבואה מחוץ לארץ?”

“נמצאנו למדים מכאן שעלינו לבסס את קיומנו ומחיתנו על תנובת הארץ.

ככל שנתמיד בדרך זו, כך נצליח, בעזרת השם יתברך, להתגבר על הקשיים הנערמים על דרכינו”…