איסור הפסד ואופן השימוש בפירות שביעית

איסור הפסד ואופן השימוש בפירות שביעית

איסור הפסד ואופן השימוש בפירות שביעית

א. איסור הפסד פירות שביעית

אסור להפסיד פירות הקדושים בקדושת שביעית. אסור זה מקורו מן התורה, שנאמר:

"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל: 'לאכלה' – ולא להפסד.

כמו כן, אסור להפסיד מאכלי בהמה, וכן צמחים הראויים לסיכה או לצביעה, הקדושים בקדושת שביעית

(רמב"ם פ"ה הלכות ז ו-יט).

 

ב. השימוש בפירות שביעית

נתן להשתמש בפירות שביעית לשימושים הבאים:

אכילה, שתיה, סיכה (=משיחה ומריחה של נוזל שומני), הדלקת הנר וצביעה.

אולם אף שמושים אלו מתרים בתנאים והגבלות מסיומות בלבד, וכדלהלן בהלכות הבאות

 

ג. אין מצוה באכילת פירות שביעית

הגם שנאמר בתורה: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה,ו), וכמו כן יש בפירות שביעית קדשה ואסור לגרם להם הפסד

אף על פי כן אין מצוה לאכל פירות הקדושים בקדשת שביעית (חזון איש יד,י).

 

ד. אכילה ושתיה כנהוג

מתר לאכל דבר שדרכו לאכל (ועל כן אסור להפך את האוכל למשקה בסחיטתו), ומותר לשתות דבר שדרכו לשתות.

דבר שדרכו לאכלו חי (רוב פירות האילן) – אסור לבשלו, ודבר שדרכו להאכל מבשל (תפוח אדמה וכדומה) – אסור לאכל אותו חי.

ופרי וירק שדרך אכילתם הנה בין חי ובין מבשל

(כגון: גזר, זיתים, ופירות הנאכלים חי וגם עושים מהם רבה על ידי בשולם וכדומה) – מןתר לאכלם כרצונו

(רמב"ם פ"ה הלכות ב-ג ובכסף משנה שם).

 

ה. איסור אכילה גסה

אסור לאכול פירות שביעית אכילה גסה (=אכילה שלאחר שביעה) שאינו נהנה ממנה,

משום שאכילה כזו היא בבחינת 'הפסד' לפירות שביעית (תורת הארץ פ"ח אות מ"ו).

 

ו. הפסד פירות שביעית על ידי ילדים

מטעמי חנוך – ולא מעקר הדין – יש למנע מן הילדים לגרם להפסד פירות וירקות – חיים ומבשלים – הקדושים בקדשת שביעית.

אולם לתינוק מתר לתת מפירות שביעית, גם אם יקלקל חלק מהם באכילתו (דרך אמונה פ"ה ס"ק יב. כרם ציון יד,א).

 

ז. הנחת אוכל באופן שייפסד

אין להניח בשמש אוכל הקדוש בקדשת שביעית, וכן במקום בו יגיעו אליו חרקים או עופות, ועל ידי זה יפסדו מאכילת אדם

(יעוי' ברמב"ם פ"ה ה"ד. משמרת להבית פ"ה סעי' ה. שו"ת הר צבי ח"ב סי' נד. מקדש דוד סי' נט אות ה).

 

ח. ריסוק פירות שביעית

מתר לרסק ולמעוך פירות הקדושים בקדשת שביעית (בין ביד ובין באמצעות בלנדר וכדומה),

בתנאי שהנהג והרגילות לרסקם למעכם, וכגון: שום, בצל, עגבניות (שאין בהם אסור ספיחים), אבוקדו, וכדומה.

אולם אם אינו מרסקם לגמרי, וצורתם המקורית עדין קימת לאחר הריסוק – מתר לרסק גם פירות שאין נוהגים לרסקם

(אור לציון פ"ב ש"ב).

 

ופירות שהדרך לרסקם לצרך תינוק (כגון בננה), מתר לרסקם עבור תינוק, אבל לא עבור אדם גדול.

 

ט. סחיטת פירות שביעית

יש מי שאוסר לסחט פירות הקדושים בקדשת שביעית, ואף לא לימונים ותפוזים ושאר פרי הדר,

מלבד זיתים וענבים שמתר לכתשם ולסחטם על מנת לעשות מהם שמן, יין ומיץ ענבים.

 

שני טעמים לאסור זה:

א. סחיטתם של הפירות משנה אותם מבריתן – מאכל למשקה – ומורידה אותם ממדרגתם (והראיה – שברכתם משתנה).

ב. המיץ היוצא מן הפירות נחשב לסתם זעה, והסחיטה גורמת לאבוד הפרי.

על כן גם אסור לסחוט לימון (אף שאין ברכתו משתנה בעקבות הסחיטה) משום שהמשקה היוצא ממנו נחשב לסתם זעה.

והרוצה לתת לימון בכוס תה, בסלט או בדגים, ישים חתיכות לימון ללא סחיטה (ספר השמיטה ז, ב).

אולם רבים מן הפוסקים סוברים שסחיטת פירות הדר (תפוזים, אשכוליות, לימונים וכדומה),

שרוב בני האדם נוהגים להשתמש במיץ שלהם – מותרת בשביעית, וזאת משום שפרות שביעית מותר להשתמש בהם כדרך שמשתמש בכל השנים, ואין זה אבוד הפרי. וקדשת שביעית קימת גם על המיץ (הגם שנחשב זעה בעלמא).

על כן ישתדל לסחוט את כל הפרי, כדי שלא ילך לאבוד בשר הפרי שנותר, וכן לא יסנן את המיץ מחלקי הפרי שנותרו.

ואם עשה כן, אסור לו להשליך את חלקי הפרי שסיננו, אלא יניחם בפח עד שירקבו

(חזון איש כה,לב. מנחת שלמה סימן מו. יביע אומר חלק ח אורח חיים סימן לו. דרך אמונה פ"ה ה"ב סק"ה).

 

גזר, רימונים ותפוחים שבימינו סחיטתם נפוצה מאד, מתר לסחטם גם בשנת השמיטה.

הסוחט פרות שביעית, בין אם עשה את הדבר בהיתר ובין אם באסור – המיץ היוצא מהם, קדוש בקדשת שביעית.

 

י. אכילת פרי בכפית

מתר לאכל פרי על ידי כפית. ואף על פי שהפרי נסחט מעט תוך כדי האכילה, אין זה דרך סחיטה אלא אפן של אכילה.

כמו כן, מתר – גם לשיטת האוסרים לסחוט לימון, וכנזכר לעיל – לקחת בכפית מעט לימון יחד עם מעט מהפרי, כדי לתת בכוס תה או במרק.

 

יא. הכנת רבה מפירות שביעית

מתר להכין רבה מפירות הקדושים בקדשת שביעית, כשהדרך והנהג להכין מהם רבה (כגון תפוזים, משמש, שזיפים וכדומה),

הואיל ונשארים – גם לאחר הכנת הרבה – בגדר אכל, ואינם נהפכים למשקה (חזון איש כה, לב).

 

יב. עשית רבה וליקר מקלפות

מותר לעשות רבה וממתקים מקליפות של פירות הקדושים בקדושת שביעית, וכן מותר להכין ליקר מקלפות הדרים

(משפט כהן פד-פה. אור לציון פ"ב ש"ג).

 

יג. קילוף פירות

מתר לקלף פרות שביעית, אף שנתן לאכלם עם קלפתם, וכגון קלוף תפוחי עץ, אגסים וכדומה.

והקליפה, כמוה כפרי – קדושה בקדשת שביעית ואסור לזרקה לאשפה (חזון איש יד,י). (וראה להלן בהלכה הבאה).

 

יד. איבוד קליפות הקדושים בקדושת שביעית

קליפות מפירות הקדושים בקדשת שביעית, שעדין ראויים למאכל אדם או בהמה

(אף שאינו חיב לאכלן או להאכילן לבהמה) – מותר להשהותן עד שיפסלו ויתקלקלו מאכילת בהמה.

אולם אין לזרקם לאשפה כמות שהן, אלא יעטוף אותן בנייר או בשקית ניילון, וכדומה, באפן שלא ימאסו בזריקתם לאשפה ויניחם באשפה.

ויש לייחד פח לשירי פרות שביעית, ולאחר ריקבון השירים, משליכים לאשפה (אור לציון פ"ב ה"ג וראה לעיל פ"ה סעי' יג).

 

טו. קדושת שביעית בגלעינים

אין קדושת שביעית בגלעיני זיתים, משמש, תמרים, חרובים וכדומה, אלא אם כן נשאר בהם מבשר הפרי

(אור לציון פ"ב ש"ד וראה לעיל פ"ה סעי' יג).

 

טז. כבישת פירות וירקות שביעית

מתר לכבש ירקות ופירות הקדושים בקדשת שביעית, כל שנוהגים לכבשם, וכגון: פלפלים, זיתים, מלפפונים וכדומה

(משמרת השביעית פט"ז ה"ד).

 

יז. מי כבישה ובשול פירות שביעית

מים שנכבשו או נתבשלו בהם פירות או ירקות הקדושים בקדושת שביעית (וכדוגמת: זיתים, מלפפונים, וכדומה),

אין צריך לנהוג במים דיני קדושת שביעית ומותר להשליכם, כיוון שאין נוהגים לשתותם.

אולם מים שבשלו בהם פירות וירקות הקדושים בקדשת שביעית, והדרך והנהג להשתמש גם במים עצמם למאכל

(כגון מרק ירקות או לפתנים), אסור לשפכם עד שיתקלקלו מאליהם.

 

יח. כבישת פירות שביעית טרם שהבשילו

מתר ללקט ולכבוש בשביעית פירות או ירקות (כשאין בהם אסור ספיחין) שלא התבשלו כל צרכם,

ואין בזה משום הפסד הפרי, מכיוון שנוהגים כן (אור לציון פ"ב שי"א).

 

יט. מנהגי הבדלה ביין של שביעית

יש מי שמתיר לנהוג ביין שנעשה מענבים הקדושים בקדושת שביעית, כל שנוהגים לעשות בכל שנה בהבדלה במוצאי שבת, וכגון:

למזגו עד שיעלה על גדותיו וישפך (לסימן ברכה), לכבות בשארית היין את נר ההבדלה,

ולקחת מן היין באצבעותיו ולשים על גבי עיניו, ואין בכך משום הפסד, משום שזו הדרך בה נוהגים בכל השנים.

אולם, יש האוסרים למלא כוס ההבדלה על גדותיו ולכבות בשארית היין את נר ההבדלה וכדומה,

לפי שפרות שביעית לא נתנו אלא לאכילה ושתיה.

וראוי לחוש לדברי האוסרים (ראה בספר אור לציון פ"ב ש"ו. אולם דעת רוב האחרונים לאסור וראוי לחוש לדעתם לאחר שעושה מעשה בידיים להפסיד היין שנותר).

 

כ. הטפת יין בליל הסדר

הנוהגים בקריאת ההגדה של פסח בליל הסדר לשפך ולהטיף מן היין שבכוס באמירת מנין המכות – דצ"ך עד"ש באח"ב

לא יעשו זאת ביין הקדוש בקדשת שביעית, משום שבמנהג זה מפסיד הוא את היין,

והורו לנו חז"ל: לאכלה – ולא להפסד

(לעצם השימוש ביין למצות ארבע כוסות מותר הדבר לכתחילה וכן הוראת מרן ג"ע הראש"ל בשו"ת חזון עובדיה ח"א כרך א סי' ח. אולם לטפטף בזמן עשרה המכות, אין לעשות זאת, כיון שהמנהג לזרוק היין אחר כך וגורם לו הפסד).

 

כא. סיכה בפירות שביעית

מתר לסוך את הגוף בשמן של שביעית, מכיוון שזהו אחד משמושי השמן, אך לא ביין, חמץ ושאר מיצי פרות שביעית.

ויש שהורו, שהיות ואין סכין היום בשמן אלא לרפואה, אסור לסוך בשמן הקדוש בקדשת שביעית,

אולם העקר להלכה שגם בזמנינו מתר לסוך

{רמב"ם פ"ה ה"ו. והיתר זה גם בזמנינו וכמש"כ בספר חוט שני (שביעית עמ' רלה)}.

 

כב. הדלקת נרות שבת וחנוכה בשמן שביעית

מתר להשתמש למאור בשמן העשוי מזיתים הקדושים בקדושת שביעית, שזו דרך המותרת לשימוש בשביעית (רמב"ם פ"ה ה"א).

ועל כן יכול להשתמש בשמן זה להדלקת נרות שבת (הואיל ונהנה מאורם).

אולם אין להשתמש בשמן של שביעית להדלקה שאינה להנאת האדם.

ובהדלקת נרות חנכה יש האוסרים כיון שאסור להינות מאורם.

ויש המתירים להשתמש בשמן של שביעית גם להדלקת נרות חנכה, ואין לדעתם בהדלקה זו משום הפסד אלא צרך.

(כדעת האוסרים כן כתבו הפאת השולחן (ה, ט) תורת הארץ (ח, מז) אמרי יושר (א, ק) שערי דעה (ב, ט) ספר השמיטה (פ"ז דף סב) ועוד. מאידך כדעת המתירים כ"כ המהר"ש ענגיל (ח"ב ס"ד) ציץ הקדש (יד,ג) מנח"ש (ח"א סי' מב) אור לציון (פ"ב ש"ז), כרם שלמה (שביעית סי' ד) וכן הראה פנים להתיר בשבט הלוי (או"ח סי' קפד) ובחזו"ע (חנוכה עמ' פה) הביא הדיעות ולא הכריע להדיא ביניהם).

 

כג. אופן השימוש בפרחי שביעית

פרחים, עצי ועשבי בשמים שעומדים לריח (כדוגמת הדסים),

ספק הוא בתלמוד הירושלמי אם יש לנהג בהם קדושת שביעית, ולהיזהר שלא להפסידם.

ולכן יש הסוברים להלכה שאין לעשות מפרחים אלו זרים לכלה וכדומה, באפן שמפסידם על ידי כך.

אולם ללקט פרחים ולתן באגרטל בבית לנוי – אין בזה אסור. ואסור לזרוק אותם כל זמן שיש להם ריח טוב.

(ויש שהורו שגם לאחר נבילת הפרח, אין לזרוק אותם לפח האשפה, משום בזיון "פרות שביעית").

ויש הסוברים שכיון שאין פרחים ועשבים אלו משמשים למאכל אדם, וריח הוא דבר שאין בו ממש,

אין בפרחים ועשבים בעלי ריח קדושת שביעית, אלא אם כן משמשים הם גם למאכל או תבלין, (כדוגמת וורדים, נענע, לואיזה וכדומה).

צמחים ופרחים העומדים לנוי, אפילו אם יש בהם ריח, מכל מקום כיון שאינם עומדים לריח, העקר להלכה שאין בהם קדשת שביעית.

פרחים שאין בהם ריח, לכולי עלמא אין בהם קדושת שביעית

(ראה הספק ירושלמי מס' שביעית פ"ז ה"א. דוק ברמב"ם פ"ז הי"ט. בחזו"א יד, ט. ובספר השמיטה פ"ז ד,ה. מאידך דעת המהרי"ל דיסקין שאין קדו"ש בהדסים. וכ"כ בשו"ת צי"א ח"ו סי' לג. מנחת שלמה ח"ג קלב אות ט).

 

כד. אכילת מאכל אדם על ידי בהמה

אסור להאכיל מאכל הראוי לאדם – לבהמה, חיה ועוף. ואם המאכל נפסל מאכילת אדם, מתר להאכילו לבעלי חיים.

אולם אם הלכה הבהמה מאליה ואכלה מאכל אדם (וכגון בהמה הרועה בשדה ואכלה מפרי העץ), אין למנעה מאכילתה,

שנאמר (ויקרא כה): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".

אולם אם נגשת הבהמה לאכל מן הפירות שכבר זכה בהם האדם – חיב למנעה, שהרי כאמור, אסור להאכיל מאכל אדם לבהמה

(רמב"ם פ"ה ה"ה. ובד"א שם).

 

כה. רפואה מפירות שביעית

אסור להשתמש בפירות שביעית הראויים לאכילה לצורך רפואה, מכיוון שמוריד את הפירות ממעלתם וחשיבותם.

אבל מפרות שביעית הראויים רק לבהמה (שנוהג בהם קדושת שביעית, כאמור בפרק ה הלכה א)

מותר להשתמש בהם לרפואת אדם אבל לא לרפואת בהמה (רמב"ם פ"ה ה"י).

 

כו. האכלת פירות שביעית לגוי

אסור להאכיל לגוי פירות הקדושים בקדשת שביעית, ואף לא למכר לו, וגם אם בא ולוקט – ראוי למנע זאת ממנו,

מכיוון שאינו נוהג בפירות מנהגי קדושת שביעית.

ובאופנים מסוימים מתר לגוי לאכל מפרות שביעית, וכגון שהיה שכיר ופועל אצל יהודי, שהרי הוא כאנשי ביתו של היהודי

(רמב"ם פ"ה הי"ג, ובסוף פ"ד. וברדב"ז שם).

 

כז. הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ

אסור להוציא לחוץ לארץ פירות הקדושים בקדשת שביעית. ועל כן יהיה אסור לייצא לחוץ לארץ אתרוגי שביעית.

ויש מהפוסקים האחרונים שצידדו להתיר יצוא אתרוגי שביעית בתנאים מסוימים

(רמב"ם פ"ה הי"ג. ועל ייצוא אתרוגים יעוי' בקריינא דאיגרתא אות קנא. חוט שני עמ' רמט ועוד).

 

כח. איסור קטיפת פירות בוסר

אסור לקטוף פירות הקדושים בקדושת שביעית, כל זמן שהם בשלב הנקרא "בסר",

משום שקטיפת פרי בוסר קדם שהבשיל גורמת להפסדו, ואין – כאמור – להפסיד פירות שביעית.

ובדיעבד אם הפרי נשר, או שתלשו טרם שהגיע הזמן – מתר לאכלו, אף שאין דרכו בכך

(רמב"ם פ"ה הט"ו. דרך אמונה שם ס"ק קז).

 

כט. הפסד בקציצת אילנות מאכל

אין איסור בקציצת אילנות בשנת השמיטה, כשהקציצה אינה לצורך עבודת האילן.

ומתר לקצץ עצי מאכל (בתנאי שאין בו משום איסור "בל תשחית את עצה" הנאמר על קציצת אילנות מאכל) כל זמן שלא הצמיח פירות.

אולם משהתחילו לצמח על אילן פירות (וברב הפירות בשלב בו נופל הפרח ומתחיל הפרי להראות)

אסור לקצץ אותו, שהרי בקציצתו מפסיד הוא את פירותיו.

ולאחר שהגיעו הפירות ל'עונת המעשרות' (שלב שבו מגיע הפרי לשליש בשולו) – מתר לקצצו.

(ויש הסוברים ששלב 'עונת המעשרות' הוא שלב מקדם יחסית, ועדין אין הפירות ראויים לשימוש בימינו, ועל כן רק כאשר הגיעו הפירות לשלב בו ראויים לאכילה – מתר לקצוץ את האילן)

(רמב"ם פ"ה הלכות יז-יח. מנחת שלמה ח"א נא,יד).

פירות שביעית - מדבקה אוצר בית דין

פירות שביעית – מדבקה אוצר בית דין

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.