איסור הפסד ואופן השימוש בפירות שביעית

א. איסור הפסד פירות שביעית

אסור להפסיד פירות הקדושים בקדושת שביעית. איסור זה מקורו מן התורה, שנאמר: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה”, ודרשו חז”ל: ‘לאכלה – ולא להפסד.

כמו כן, אסור להפסיד מאכלי בהמה, וכן צמחים הראויים לסיכה או לצביעה, הקדושים בקדושת שביעית [רמב”ם פ”ה הלכות ז ו-יט].

איסור הפסד

ב. השימוש בפירות שביעית

ניתן להשתמש בפירות שביעית לשימושים הבאים: אכילה, שתייה, סיכה [=משיחה ומריחה של נוזל שמני], הדלקת הנר וצביעה. אולם אף שימושים אלו מותרים בתנאים והגבלות מסוימות בלבד, וכדלהלן בהלכות הבאות:

ג. אין מצווה באכילת פירות שביעית

הגם שנאמר בתורה: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה” (ויקרא כה,ו), וכמו כן יש בפירות שביעית קדושה ואסור לגרום להם הפסד – אף על פי כן אין מצווה לאכול פירות הקדושים בקדושת שביעית [חזון איש יד,י].

ד. אכילה ושתייה כנהוג

מותר לאכול דבר שדרכו לאכול [ועל כן אסור להפוך את האוכל למשקה בסחיטתו], ומותר לשתות דבר שדרכו לשתות.

דבר שדרכו לאכלו חי [רוב פירות האילן] – אסור לבשלו, ודבר שדרכו להיאכל מבושל [תפוח אדמה וכדומה] – אסור לאכול אותו חי. ופרי וירק שדרך אכילתם הינה בין חי ובין מבושל [כגון: גזר, זיתים, ופירות הנאכלים חי וגם עושים מהם ריבה על ידי בישולם וכדומה] – מותר לאכלם כרצונו [רמב”ם פ”ה הלכות ב-ג ובכסף משנה שם].

ה. איסור אכילה גסה

אסור לאכול פירות שביעית אכילה גסה [=אכילה שלאחר שביעה] שאינו נהנה ממנה, משום שאכילה כזו היא בבחינת ‘הפסד לפירות שביעית [תורת הארץ פ”ח אות מ”ו].

ו. הפסד פירות שביעית על ידי ילדים

מטעמי חינוך – ולא מעיקר הדין – יש למנוע מן הילדים לגרום להפסד פירות וירקות – חיים ומבושלים – הקדושים בקדושת שביעית. אולם לתינוק מותר לתת מפירות שביעית, גם אם יקלקל חלק מהם באכילתו [דרך אמונה פ”ה ס”ק יב. כרם ציון יד,א].

ז. הנחת אוכל באופן שיופסד

אין להניח בשמש אוכל הקדוש בקדושת שביעית, וכן במקום בו יגיעו אליו חרקים או עופות, ועל ידי זה יופסדו מאכילת אדם [יעוי’ ברמב”ם פ”ה ה”ד. משמרת להבית פ”ה סעי’ ה. שו”ת הר צבי ח”ב סי’ נד. מקדש דוד סי’ נט אות ה].

ח. ריסוק פירות שביעית

מותר לרסק ולמעוך פירות הקדושים בקדושת שביעית (בין ביד ובין באמצעות בלנדר וכדומה), בתנאיי שהנוהג והרגילות לרסקם למעכם, וכגון: שום, בצל, עגבנייות (שאין בהם איסור ספיחים), אבוקדו, וכדומה.

אולם אם אינו מרסקם לגמרי, וצורתם המקורית עדיין קיימת לאחר הריסוק – מותר לרסק גם פירות שאין נוהגים לרסקם [אור לציון פ”ב ש”ב].

ופירות שהדרך לרסקם לצורך תינוק (כגון בננה), מותר לרסקם עבור תינוק, אבל לא עבור אדם גדול.

ט. סחיטת פירות שביעית

יש מי שאוסר לסחוט פירות הקדושים בקדושת שביעית, ואף לא לימונים ותפוזים ושאר פרי הדר, מלבד זיתים וענבים שמותר לכתשם ולסחטם על מנת לעשות מהם שמן, יין ומיץ ענבים. שני טעמים לאיסור זה:

א. סחיטתם של הפירות משנה אותם מברייתן – מאכל למשקה – ומורידה אותם ממדרגתם (והראיה – שברכתם משתנה).

ב. המיץ היוצא מן הפירות נחשב לסתם זעה, והסחיטה גורמת לאיבוד הפרי.

על כן גם אסור לסחוט לימון (אף שאין ברכתו משתנה בעיקבות הסחיטה) משום שהמשקה היוצא ממנו נחשב לסתם זעה. והרוצה לתת לימון בכוס תה, בסלט או בדגים, ישים חתיכות לימון ללא סחיטה [ספר השמיטה ז, ב].

אולם רבים מן הפוסקים סוברים שסחיטת פירות הדר (תפוזים, אשכוליות, לימונים וכדומה), שרוב בני האדם נוהגים להשתמש במיץ שלהם – מותרת בשביעית, וזאת משום שפירות שביעית מותר להשתמש בהם כדרך שמשתמש בכל השנים, ואין זה איבוד הפרי. וקדושת שביעית קיימת גם על המיץ [הגם שנחשב זעה בעלמא].

על כן ישתדל לסחוט את כל הפרי, כדי שלא ילך לאיבוד בשר הפרי שנותר, וכן לא יסנן את המיץ מחלקי הפרי שנותרו. ואם עשה כן, אסור לו להשליך את חלקי הפרי שסוננו, אלא יניחם בפח עד שיירקבו [חזון איש כה,לב. מנחת שלמה סימן מו. יביע אומר חלק ח אורח חיים סימן לו. דרך אמונה פ”ה ה”ב סק”ה].

גזר, רימונים ותפוחים שבימינו סחיטתם נפוצה מאד, מותר לסוחטם גם בשנת השמיטה.

הסוחט פירות שביעית, בין אם עשה את הדבר בהיתר ובין אם באיסור – המיץ היוצא מהם, קדוש בקדושת שביעית.

י. אכילת פרי בכפית

מותר לאכול פרי על ידי כפית. ואף על פי שהפרי נסחט מעט תוך כדי האכילה, אין זה דרך סחיטה אלא אופן של אכילה.

כמו כן, מותר – גם לשיטת האוסרים לסחוט לימון, וכנזכר לעיל – לקחת בכפית מעט לימון יחד עם מעט מהפרי, כדי לתת בכוס תה או במרק.

יא. הכנת ריבה מפירות שביעית

מותר להכין ריבה מפירות הקדושים בקדושת שביעית, כשהדרך והנוהג להכין מהם ריבה (כגון תפוזים, משמש, שזיפים וכדומה), הואיל ונשארים – גם לאחר הכנת הריבה – בגדר אוכל, ואינם נהפכים למשקה [חזון איש כה, לב].

יב. עשיית ריבה וליקר מקליפות

מותר לעשות ריבה וממתקים מקליפות של פירות הקדושים בקדושת שביעית, וכן מותר להכין ליקר מקליפות הדרים [משפט כהן פד-פה. אור לציון פ”ב ש”ג].

יג. קילוף פירות

מותר לקלף פירות שביעית, אף שניתן לאכלם עם קליפתם, וכגון קילוף תפוחי עץ, אגסים וכדומה. והקליפה, כמוה כפרי – קדושה בקדושת שביעית ואסור לזרקה לאשפה [חזון איש יד,י]. [וראה להלן בהלכה הבאה].

יד. איבוד קליפות הקדושים בקדושת שביעית

קליפות מפירות הקדושים בקדושת שביעית, שעדיין ראויים למאכל אדם או בהמה (אף שאינו חייב לאכלן או להאכילן לבהמה) – מותר להשהותן עד שייפסלו ויתקלקלו מאכילת בהמה. אולם אין לזרקם לאשפה כמות שהן, אלא יעטוף אותן בנייר או בשקית ניילון, וכדומה, באופן שלא יימאסו בזריקתם לאשפה ויניחם באשפה.

ויש לייחד פח לשיירי פירות שביעית, ולאחר ריקבון השיירים, משליכים לאשפה [אור לציון פ”ב ה”ג וראה לעיל פ”ה סעי’ יג].

טו. קדושת שביעית בגלעינים

אין קדושת שביעית בגלעיני זיתים, משמש, תמרים, חרובים וכדומה, אלא אם כן נשאר בהם מבשר הפרי [אור לציון פ”ב ש”ד וראה לעיל פ”ה סעי’ יג].

טז. כבישת פירות וירקות שביעית

מותר לכבוש ירקות ופירות הקדושים בקדושת שביעית, כל שנוהגים לכבשם, וכגון: פלפלים, זיתים, מלפפונים וכדומה [משמרת השביעית פט”ז ה”ד].

יז. מי כבישה ובישול פירות שביעית

מים שנכבשו או נתבשלו בהם פירות או ירקות הקדושים בקדושת שביעית (וכדוגמת: זיתים, מלפפונים, וכדומה), אין צורך לנהוג במים דיני קדושת שביעית ומותר להשליכם, כיוון שאין נוהגים לשתותם.

אולם מים שבישלו בהם פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, והדרך והנוהג להשתמש גם במים עצמם למאכל (כגון מרק ירקות או לפתנים), אסור לשפכם עד שיתקלקלו מאליהם.

יח. כבישת פירות שביעית טרם שהבשילו

מותר ללקט ולכבוש בשביעית פירות או ירקות (כשאין בהם איסור ספיחין) שלא התבשלו כל צרכם, ואין בזה משום הפסד הפרי, מכיוון שנוהגים כן [אור לציון פ”ב שי”א].

יט. מנהגי הבדלה ביין של שביעית

יש מי שמתיר לנהוג ביין שנעשה מענבים הקדושים בקדושת שביעית, כל שנוהגים לעשות בכל שנה בהבדלה במוצאי שבת, וכגון: למזגו עד שיעלה על גדותיו ויישפך (לסימן ברכה), לכבות בשארית היין את נר ההבדלה, ולקחת מן היין באצבעותיו ולשים על גבי עיניו, ואין בכך משום הפסד, משום שזו הדרך בה נוהגים בכל השנים. אולם, יש האוסרים למלא כוס ההבדלה על גדותיו ולכבות בשארית היין את נר ההבדלה וכדומה, לפי שפירות שביעית לא ניתנו אלא לאכילה ושתייה. וראוי לחוש לדברי האוסרים [ראה בספר אור לציון פ”ב ש”ו. אולם דעת רוב האחרונים לאסור וראוי לחוש לדעתם לאחר שעושה מעשה בידיים להפסיד היין שנותר].

כ. הטפת יין בליל הסדר

הנוהגים בקריאת ההגדה של פסח בליל הסדר לשפוך ולהטיף מן היין שבכוס באמירת מניין המכות – דצ”ך עד”ש באח”ב – לא יעשו זאת ביין הקדוש בקדושת שביעית, משום שבמינהג זה מפסיד הוא את היין, והורו לנו חז”ל: לאכלה – ולא להפסד [לעצם השימוש ביין למצות ארבע כוסות מותר הדבר לכתחילה וכן הוראת מרן ג”ע הראש”ל בשו”ת חזון עובדיה ח”א כרך א סי’ ח. אולם לטפטף בזמן עשרה המכות, אין לעשות זאת, כיון שהמנהג לזרוק היין אחר כך וגורם לו הפסד].

כא. סיכה בפירות שביעית

מותר לסוך את הגוף בשמן של שביעית, מכיוון שזהו אחד משימושי השמן, אך לא ביין, חומץ ושאר מיצי פירות שביעית. ויש שהורו, שהיות ואין סכין היום בשמן אלא לרפואה, אסור לסוך בשמן הקדוש בקדושת שביעית, אולם העיקר להלכה שגם בזמנינו מותר לסוך [רמב”ם פ”ה ה”ו. והיתר זה גם בזמנינו וכמש”כ בספר חוט שני (שביעית עמ’ רלה)].

כב. הדלקת נרות שבת וחנוכה בשמן שביעית

מותר להשתמש למאור בשמן העשוי מזיתים הקדושים בקדושת שביעית, שזו דרך המותרת לשימוש בשביעית [רמב”ם פ”ה ה”א]. ועל כן יכול להשתמש בשמן זה להדלקת נרות שבת (הואיל ונהנה מאורם). אולם אין להשתמש בשמן של שביעית להדלקה שאינה להנאת האדם. ובהדלקת נרות חנוכה יש האוסרים כיוון שאסור ליהנות מאורם. ויש המתירים להשתמש בשמן של שביעית גם להדלקת נרות חנוכה, ואין לדעתם בהדלקה זו משום הפסד אלא צורך. [כדעת האוסרים כן כתבו הפאת השולחן (ה, ט) תורת הארץ (ח, מז) אמרי יושר (א, ק) שערי דעה (ב, ט) ספר השמיטה (פ”ז דף סב) ועוד. מאידך כדעת המתירים כ”כ המהר”ש ענגיל (ח”ב ס”ד) ציץ הקדש (יד,ג) מנח”ש (ח”א סי’ מב) אור לציון (פ”ב ש”ז), כרם שלמה (שביעית סי’ ד) וכן הראה פנים להתיר בשבט הלוי (או”ח סי’ קפד) ובחזו”ע (חנוכה עמ’ פה) הביא הדיעות ולא הכריע להדיא ביניהם].

כג. אופן השימוש בפרחי שביעית

פרחים, עצי ועישבי בשמים שעומדים לריח (כדוגמת הדסים), ספק הוא בתלמוד הירושלמי אם יש לנהוג בהם קדושת שביעית, ולהיזהר שלא להפסידם. ולכן יש הסוברים להלכה שאין לעשות מפרחים אלו זרים לכלה וכדומה, באופן שמפסידם על ידי כך. אולם ללקט פרחים וליתן באגרטל בבית לנוי – אין בזה איסור. ואסור לזרוק אותם כל זמן שיש להם ריח טוב. [ויש שהורו שגם לאחר נבילת הפרח, אין לזרוק אותם לפח האשפה, משום ביזיון “פירות שביעית”]. ויש הסוברים שכיוון שאין פרחים ועשבים אלו משמשים למאכל אדם, וריח הוא דבר שאין בו ממש, אין בפרחים ועשבים בעלי ריח קדושת שביעית, אלא אם כן משמשים הם גם למאכל או תבלין, (כדוגמת ורדים, נענע, לואיזה וכדומה).

צמחים ופרחים העומדים לנוי, אפילו אם יש בהם ריח, מיכל מקום כיוון שאינם עומדים לריח, העיקר להלכה שאין בהם קדושת שביעית. פרחים שאין בהם ריח, לכולי עלמא אין בהם קדושת שביעית [ראה הספק ירושלמי מס’ שביעית פ”ז ה”א. דוק ברמב”ם פ”ז הי”ט. בחזו”א יד, ט. ובספר השמיטה פ”ז ד,ה. מאידך דעת המהרי”ל דיסקין שאין קדו”ש בהדסים. וכ”כ בשו”ת צי”א ח”ו סי’ לג. מנחת שלמה ח”ג קלב אות ט].

כד. אכילת מאכל אדם על ידי בהמה

אסור להאכיל מאכל הראוי לאדם – לבהמה, חיה ועוף. ואם המאכל נפסל מאכילת אדם, מותר להאכילו לבעלי חיים.

אולם אם הלכה הבהמה מאליה ואכלה מאכל אדם (וכגון בהמה הרועה בשדה ואכלה מפרי העץ), אין למנעה מאכילתה, שנאמר [ויקרא כה]: “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”. אולם אם ניגשת הבהמה לאכול מן הפירות שכבר זכה בהם האדם – חייב למנעה, שהרי כאמור, אסור להאכיל מאכל אדם לבהמה [רמב”ם פ”ה ה”ה. ובד”א שם].

כה. רפואה מפירות שביעית

אסור להשתמש בפירות שביעית הראויים לאכילה לצורך רפואה, מכיוון שמוריד את הפירות ממעלתם וחשיבותם. אבל מפירות שביעית הראויים רק לבהמה (שנוהג בהם קדושת שביעית, כאמור בפרק ה הלכה א) מותר להשתמש בהם לרפואת אדם אבל לא לרפואת בהמה [רמב”ם פ”ה ה”י].

כו. האכלת פירות שביעית לגוי

אסור להאכיל לגוי פירות הקדושים בקדושת שביעית, ואף לא למכור לו, וגם אם בא ולוקט – ראוי למנוע זאת ממנו, מכיוון שאינו נוהג בפירות מנהגי קדושת שביעית.

ובאופנים מסוימים מותר לגוי לאכול מפירות שביעית, וכגון שהיה שכיר ופועל אצל יהודי, שהרי הוא כאנשי ביתו של היהודי [רמב”ם פ”ה הי”ג, ובסוף פ”ד. וברדב”ז שם].

כז. הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ

אסור להוציא לחוץ לארץ פירות הקדושים בקדושת שביעית. ועל כן יהיה אסור לייצא לחוץ לארץ אתרוגי שביעית. ויש מהפוסקים האחרונים שצידדו להתיר יצוא אתרוגי שביעית בתנאים מסוימים [רמב”ם פ”ה הי”ג. ועל ייצוא אתרוגים יעוי’ בקריינא דאיגרתא אות קנא. חוט שני עמ’ רמט ועוד].

כח. איסור קטיפת פירות בוסר

אסור לקטוף פירות הקדושים בקדושת שביעית, כל זמן שהם בשלב הנקרא “בוסר”, משום שקטיפת פרי בוסר קודם שהבשיל גורמת להפסדו, ואין – כאמור – להפסיד פירות שביעית.

ובדיעבד אם הפרי נשר, או שתלשו טרם שהגיע הזמן – מותר לאכלו, אף שאין דרכו בכך [רמב”ם פ”ה הט”ו. דרך אמונה שם ס”ק קז].

כט. הפסד בקציצת אילנות מאכל

אין איסור בקציצת אילנות בשנת השמיטה, כשהקציצה אינה לצורך עבודת האילן. ומותר לקצוץ עצי מאכל [בתנאי שאין בו משום איסור “בל תשחית את עצה” הנאמר על קציצת אילנות מאכל] כל זמן שלא הצמיח פירות. אולם משהתחילו לצמוח על אילן פירות (וברוב הפירות בשלב בו נופיל הפרח ומתחיל הפרי להיראות) – אסור לקצוץ אותו, שהרי בקציצתו מפסיד הוא את פירותיו. ולאחר שהגיעו הפירות ל’עונת המעשרות (שלב שבו מגיע הפרי לשליש בישולו) – מותר לקצצו. [ויש הסוברים ששלב ‘עונת המעשרות הוא שלב מוקדם יחסית, ועדיין אין הפירות ראויים לשימוש בימינו, ועל כן רק כאשר הגיעו הפירות לשלב בו ראויים לאכילה – מותר לקצוץ את האילן] [רמב”ם פ”ה הלכות יז-יח. מנחת שלמה ח”א נא,יד].