הלכות זמירה

הלכות זמירה

הלכות זמירה – איסור זמירה בשמיטה

א. אסור זמירה בגפן ובשאר עצים

זמירה (=קציצת זמורות (בעקר בגפנים) על מנת להשביח את תנובת העץ) היא מלאכה האסורה בשמטה מן התורה.

נחלקו הפוסקים אם אסור הזמירה מן התורה הוא דווקא בזמירת גפן – וכמבאר בפסוק "וכרמך לא תזמר" – או בכל זמירת עצים.

יש הסוברים שהיות וזמירת גפן היא פעלה עיקרית וייחודית בגדול הגפן, פעלה הגורמת לצמיחת פרי הגפן ושפור איכותם של הענבים – על כן רק אליה נתכונה התורה באסורה, ואלו זמירת שאר העצים אסורה רק מדרבנן.

לעומתם יש הסוברים שאסור הזמירה מן התורה שוום בין בגפן ובין בשאר עצים

(רמב"ם פ"א ה"ב. חזון איש כא, טו. אגלי טל מלאכת זורע ב).

 

ב. שעור הזמירה האסורה

אסור זמירה שעורו בכל שהוא, כל שמועיל לעץ.

 

ג. גזום עצים בשמיטה

מתר לגזום עצים בשמיטה כדי להשתמש בהם (כגון לסכוך סוכתו, להבערה וכדומה),

או כדי למנע נזק והפרעה לעוברים ושבים (וכגון בגזום ענפים המפריעים לחוטי החשמל, ויש חשש שבחרף ינתקו את החוטים),

בין עצי סרק ובין עצי מאכל (כשאין אסור "בל תשחית" בגזומם, וכגון ששוי העצים אותם הוא גוזם יקרים לו מתנובת פירות העץ אותו הוא גוזם).

בתנאי שאין כונתו בגזום לתועלת האילן, ואינו קוצצו דרך זמירה. ועל כן ראוי שיגזם מצד אחד בלבד, כדי שיראה שאינו קוצץ לצרך האילן

(מקום הגיזום הוא גיזום במקום האידיאלי לצימוח. גיזום לא מקצועי הוא, גיזום שנעשה מעל או למטה מהמקום הרגיל).

 

ד. כסוח דשא וגזום גדר חי בשנת השמיטה

מתר לכסח דשא בשנת השמיטה כשהדשא מלא וצפוף, ואין מטרת הכסוח לתועלת צמיחתו, אלא לשמירת נויו.

כמו כן מתר לגזום גדר חי, כשאין מטרת הגזום למילוי חללים בנופו, אלא לשמר על צורתו החיצונית הנאה.

אולם כל שמטרת הכסוח והגזום לתועלת צמיחת הדשא והגדר חי – אסור הדבר בשנת השמטה.

ועל כן, אין לכסח דשא בתקופה הסמוכה לשתילתו, שאז מטרת הכסוח לעודד התפשטותו, מלויו וחיזוקו.

כמו כן אין לגזום גדר חיה צעירה, שמטרת הגזום בה נעשה לשם מלוי החללים בצמיחה מחדשת.

אמנם אם יש חשש שמניעת הגזום תגרם לדשא או לעץ נזק שלא יהיה נתן לתקנו לאחר השמטה, מתר לגזמו בשנוי על מנת למנוע את הנזק (אור לציון פ"א שי"א).

 

הלכות קצירה ובצירה

ה. אסור קצירה ובצירה והתר אכילת יבול שביעית

כל היבול שגדל בשנת השמטה בארץ ישראל, מתר מן התורה לאכלו, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה",

אולם אסור לקצר ולבצר כדרך הקוצרים והבוצרים בכל שנה, או כשמלאכות אלה נעשות לצורך עבודת הארץ והאילן.

אולם כשקוצר ובוצר מעט לצרכי ביתו וכדרכו בכל שנה ובשנוי (ולא בכלים המיחדים לבצירה) – אין בכך כל אסור

(רמב"ם פ"ד הלכות א,כב,כג. ויש אומרים שלדעת הרמב"ם אין צריך שינוי בצורת הבצירה, ויכול לבצור ולקצור כדרכו בשאר שנים, ובלבד שיהיה בכמות מועטת, לצרכי ביתו, ולא יקצור ויבצור כל שדהו כאחת כדרך הקוצרים והבוצרים).

דעת הרמב"ם שאסור אספת הפירות כבכל השנים – הוא מן התורה, שנאמר: "את ענבי נזירך לא תבצר",

ודרשו חז"ל "לא תבצר – כדרך הבוצרים". והטעם, כדי להורות שפירות אלו הם הפקר.

דעת הרמב"ן שאינו אלא מדרבנן (ודרשת חז"ל היא אסמכתא). והטעם, כדי שלא יבא לידי שמירת הפירות והשדה

(רמב"ם ספר המצוות לאוין רכג. רמב"ן ויקרא כה ה).

 

ו. אופני איסור קצירה ובצירה

הקצירה והבצירה הם מלאכות האסורות בשמטה מן התורה. ואסור מלאכות אלה הוא בשני אפנים:

א. כשהם נעשים לצרך עבודת הארץ והאילן.

ב. כשהם נעשים כדרך הקוצרים והבוצרים בכל שנה.

וכדלהלן:

לצורך  עבודת  הארץ  והאילן: כגון קצירת ובצירת היבול שלא למטרת אכילה, אלא על מנת להועיל ולהיטיב עם הארץ והאילן, וכגון שעל ידי הקצירה מכשיר הוא את הקרקע לזריעה, ועל ידי הבצירה מקל הוא על כבדו של העץ, או מונע מן הפירות הגדלים עליו להחליש את האילן.

כדרך הקוצרים והבוצרים: כגון קצירת ובצירת היבול ואספתו בבת אחת על ידי כלי המלאכה המיועדים לכך,

והמשך הטפול בכל שלבי הכשרתו לאכילה (העמדת כרי, דישה, דריכת הענבים בגת וזיתים בבית הבד וכדומה)

כדרך בה נוהגים בכל השנים (רמב"ם פ"א ה"ב. שם פ"ד הלכות א ו-כב).

השיעור שמתר לאדם לקצר ולבצר בבת אחת, הוא כפי השיעור שרגיל אדם להביא לביתו,

ואם רגיל להכין יין לשנה שלמה, מתר לו לקטוף ענבים מן ההפקר ולהביא לביתו כשעור זה.

וכן לכבש מיני ירקות כאחת כדרכו בשאר השנים, אבל לא מעבר לזה (מעדני ארץ פרק ג. אור לציון עמוד סא-סב).

וגם כמות זו יש לשנות באפן הכנתה משאר שנים, כאמור.

 

ז. על מה חל אסור קצירה ובצירה

אסור קצירה ובצירה חל רק על יבול (=פירות, תבואה וירקות) הקדוש בקדשת שביעית ויש עליו חובת הפקר.

ולכן, פירות שגדלו בששית, ונכנסו כשהם על העץ לשנה השביעית (וכגון פירות הדר) – אין עליהם אסור בצירה,

כשהבצירה לצרך הפירות (אולם אם הבצירה נועדה לתועלת האילן והשבחתו, אסורה היא ככל עבודת הארץ והאילן בשנת השמטה,

ואין אסור מלאכה זו קשור ותלוי בקדשת הפירות או בהיות עליהם חובת הפקר).

אולם, פירות שגדלו בשביעית, ויש עליהם קדשת שביעית (וכגון פירות הקיץ), גם אם הם נקטפים ונאספים בשמינית – חל עליהם אסור בצירה כדרך כל השנים, וכנזכר [חזון איש ג,כג. שם ט,יב. כב,ב. אור לציון פ"א ש"ח].

ח. שנוי בהכשרת הפירות לאכילה

אף לאחר שאסף אל תוך ביתו, לשמושו הפרטי, ענבים וזיתים [והוא הדין לכל שאר סוגי הפירות], אסור לו לדרך את הענבים בגת [=בור לדריכת ענבים] – אלא בערבה [-כלי ללישת עסה], ואת הזיתים אסור לדרך בבית הבד – אלא בבית בד קטן (כעין ערבה), וכל שנוי מדרכו בכל שנה – ראוי שיעשה בעבוד והכשרת הפירות לאכילה [רמב"ם פ"ד הכ"ג].

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.