הלכות ערב שביעית

הלכות ערב שביעית

הלכות ערב שביעית

א. תוספת שביעית ובטולה כיום

כשבית המקדש היה קים [וכמאה וחמשים שנה לאחר חרבנו], נוהגים היו בארץ ישראל דיני "תוספת שביעית" מ"הלכה למשה מסיני".

בתוספת זו – ששעורה מעקר הדין היה שלשים יום הסמוכים לשביעית, ומגזרת חכמים: בשדה הלבן [=שדה בו מגדלים תבואה וקטניות] מפסח, ובשדה האילן [כגון פרדסים ומטעים] משבועות – נאסרו מלאכות הקרקע האסורות בשביעית, שמטרתן להכשיר את השדה לקראת השנה השביעית.

אולם, בימי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, בטלו על ידי בית דינו דיני תוספת שביעית, הנוהגים רק כשבית המקדש קים. ועל כן, כיום, בהעדר בית המקדש בעוונותינו, כל מלאכות הקרקע מתרות עד ראש השנה של שנת השמטה [רמב"ם פ"ג הלכות א ו ו-ט].

ב. נטיעת עצי מאכל ועצי סרק בערב שביעית

אף על פי, שכאמור, כל מלאכות הקרקע מתרות בשנה הששית עד לראש השנה של שביעית, ישנם הגבלות מסימות בערב שביעית לגבי נטיעה  וזריעה, אך לא מטעם 'תוספת שביעית' שכאמור בטלה, אלא מטעם שיבאר להלן:

מתר לנטע בשנה הששית עצי מאכל חשופי שרש [ללא גוש אדמה סביב שרשיהם, או בגוש אדמה שיש חשש שיתפורר עם נטיעתו] עד יום ט"ו באב לפני השקיעה, והנוטע מיום ט"ז באב ועד לראש השנה – חיב לעקר את הנטיעה שנטע.

טעמה של הלכה זו: עץ שנטע בשנה הששית החל מט"ז באב, ימנו לו שנות ערלה החל מן השנה השביעית, שהיא לו השנה הראשונה למנין שנות ערלתו. מנין זה יגרם שיחשבו הרואים שעץ זה נטע בשביעית באסור, ועל כן אם נטע [מי"ז באב ואילך] – חיב לעקר את הנטיעה.

אולם, עץ שנטע עד ט"ו באב, נותרו לו עד לתחלת השנה השביעית לפחות ארבעים וארבעה ימים, המרכבים משבועים ועוד חדש ימים. שבועים, על פי חז"ל, הם ימי קליטת הנטיעה באדמה, והחדש שלאחריהם – לאחר שנקלטה הנטיעה באדמה – נחשב על פי ההלכה מבחינת מנין שנות ערלה – לשנה, וממילא ימנו לו שנה ראשונה לערלה גם את השנה הששית, והשנה השביעית נחשבת לו לשנה השניה למנין שנות ערלה, והשמינית – לשנה השלישית [בכך בעצם מקצר הנוטע את תקופת אסור הערלה בנטיעה, באחד עשר חדשים] [רמב"ם פ"ג הלכה יא].

אולם בנטיעה של עצי פרי ששרשיהם נמצאים בגוש אדמה [והיה העץ מנח בעציץ שאינו נקוב, או על גבי מצע המנתקו מן האדמה, באפן שבשעת שתילתו באדמה צריך להתחיל למנות שנות ערלה מחדש], יש אפשרות לנטע עד יום כ"ט באב, היות ובנטיעות אלו אין צרך לארבעה עשר יום של קליטה, שהרי הנטיעה כבר קלוטה באדמה. וחדש אלול יחשב, כנזכר, לשנה הראשונה, והשנה השביעית לשניה [הוראת מרן רבינו הראש"ל זיע"א הובא בשו"ת חלקת השדה ח"א קונטרס עציצים סי' ט].

ועל כן, באילנות סרק – שלא מונים להם שנות ערלה – יש מן הפוסקים הסוברים שמתר, מעקר הדין, לנטעם עד לראש השנה של השנה השביעית, שהרי כאמור בהלכה א, כל מלאכות הקרקע מתרות עד לראש השנה של שנת השמטה.

אולם, יש מן הפוסקים הסוברים, שאף בנטיעת עצי סרק יש לנטעם עד לשבועים קדם ראש השנה, כדי שימי קליטתם – שהם כאמור שבועים ימים – יהיו בששית ולא בשביעית. וכדעה אחרונה זו ראוי לנהג לכתחלה [אור לציון פ"א ש"א].

ג. נטיעת עץ מאכל שלא מונים לו שנות ערלה מחדש

המעביר עץ מאכל ממקום גדולו למקום אחר, אם מעבירו עם גוש האדמה שסביב שרשיו – באפן שהעץ יכול להתקים עדין מיניקת עפר זה – מתר לנטעו עד לראש השנה של שביעית. לשבועים של ימי קליטה אין צרך להמתין, שהרי קלוט הוא באדמה. ולשלשים יום שיחשבו כשנה לענין מנין שנות ערלה, גם אין צרך להמתין, שכן, לעץ המעבר עם גוש אדמה אין צרך למנות שנות ערלה מחדש. כל זאת בתנאי שבזמן ההעברה מן העציץ לאדמה לא יתפורר הגוש שסביב השרשים.

כמו כן, ומאותם טעמים, השותל שתיל שהיה בעציץ נקוב [=שקית נקובה] – באפן שהנקב היה בקטר של 2.5 ס"מ – ומאז שתילתו במשתלה היה יונק מן האדמה ללא כל הפרדה ומחצה, יכול לשתלו באדמה עד לראש השנה של שביעית, בתנאי שהגוש נשאר שלם כמות שהוא, ולא התפורר בזמן הנטיעה [ומונים לו שנות ערלה משעה שנשתל במשתלה, ולא מעת שנטע באדמה] [ראה בהוראת מרן רבינו הראש"ל למשתלות המובא בשו"ת חלקת השדה שם, ויעוי' בשו"ת יבי"א ח"י יו"ד סו"ס לג].

ד. זריעת ירקות ופרחים חד שנתיים בערב שביעית

יש מן הפוסקים הסוברים שמתר לזרע פרחים חד שנתיים עד לראש השנה של השנה השביעית [שהרי, כאמור, מלאכת קרקע מתרת עד ראש השנה של שנת השמטה].

אולם, יש הסוברים שמתר לזרע פרחים חד שנתיים רק עד שלשה ימים קדם ראש השנה של השנה השביעית, וטעמם: כדי שקליטתם באדמה  (שלשה ימים)  תהיה בששית ולא בשביעית. וכדעה אחרונה זו – הורו הפוסקים – ראוי לנהג לכתחלה.

ירקות, אין לזרעם אלא כדי שינבטו [יוציאו גבעול] קדם ראש השנה של השנה השביעית. והטעם: משום שכל ירק שהתחיל לנבט בשביעית אסור הוא באכילה משום ספיחין [ראה להלן פרק ח]. שתילת 'ירקות בגוש' – מתרת עד ערב ראש השנה.

ה. הערכות חקלאית לקראת השמטה

כפי שיתבאר להלן בס"ד, ישנן מלאכות שעשיתן מתרת בשנת השמטה, כשנעשים על מנת למנע נזק בלתי הפיך, או למנע מיתתם של הצמחים.

אף על פי כן – כמבאר בספרות ההלכה – יש להשתדל ולבצע בשנה הששית כל מלאכה שנתן להקדימה, כדי לחסך עד כמה שנתן בעשית מלאכות בשנת השמטה.

ולכן – לדגמה – יש לבצע גזום בעצים, לדשן, להדביר, לרסס, לקלטר ולעדר בשנה הששית, באפן שימנע ויחסך מבצוע מלאכות ועבודות אלו בשביעית. ובאפן כללי: אין לדחות לשנה השביעית כל פעלה חקלאית שנתן להקדימה ולבצעה בששית.

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.