1. בית
  2. /
  3. שמיטה לילדים ולמבוגרים
  4. /
  5. המקור בתורה והטעם למצוות...
המקור בתורה והטעם למצוות השמיטה

המקור בתורה והטעם למצוות השמיטה

א. המקור בתורה למצוות השמיטה:

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָבְתָה הָאָרֶץ שַבָּת לה’. שֵש שָנִים תִּזְרַע שָֹדֶךָ וְשֵש שָנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָה. וּבַשָנָה הַשְבִיעִית שַבַּת שַבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַבָּת לה’, שָֹדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶך לֹא תִבְצֹר שְנַת שַבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְֹכִירְךָ וּלְתוֹשָבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָה אֲשֶר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָה לֱֶאֱכֹל”

(ויקרא כה, א – ז)

“וְכִי תֹאמְרוּ: מֵה נֹּאכֵל בֵּשָּנָה הֵשְבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בֵּשָנָה הֵשִשִית וְעָשָֹת אֶת הֵתְבוּאָה לִשְלֹש הֵשָנִים. וּזְרֵעְתֶּם אֵת הֵשָנָה הֵשְמִינִית וֵאֲכֵלְתֶם מִן הֵתְּבוּאָה יָשָן, עֵד הֵשָנָה הֵתְשִיעִית, עֵד בּוֹא תְּבוּאָתָה תֹּאכְלוּ יָשָן”

(שם כ – כב)

“וְשֵש שָנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וְהַשְבִיעִת תִּשְמְטֶנָּה וּנְטַשְתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַת הַשָדֶה, כֵּן תַּעֲשֶה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ”

(שמות כג, י – יא)

ב. הטעם למצוות השמיטה:

למצוות השמיטה הקדישו גדולי ישראל שבכל הדורות מהגיגי ליבם, לבאר טעמה וחשיבותה. לפנינו מספר טעמים, המביעים כיוונים שונים בראיית טעמה של מצווה גדולה זו.

כדרכנו נחל בדבריו של בעל “ספר החינוך”:

הקב”ה מחדש העולם ואדון הארץ

“משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו ענין חידוש העולם, “כי ששת ימים עשה ה’  את השמים ואת הארץ,” וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה שבת ובא חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית. ובכן לא תפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין  ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה.

לכן ציוה ב”ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם (ספר החינוך, מצוה פ”ד)

הימנעות מן הכילות ושיפור מידת הבטחון

ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך, כי כל המוצא בלבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון (שם).

טעם מעניין כותב בעל “מטה משה”:

כל השנה האדמה מצמיחה ייבול, ומלאכתה נעשית גם בשבת. אם נכפיל את מספר השבתות שבכל שנה (ֹ=52) בשבע שנים – נקבל ימים כמספר ימי שנה תמימה. על כן – כנגד ימי עבודתה של האדמה בשבתות – צריכה היא לשבות שנה תמימה, היא שנת השמיטה (מטה משה סימן תע”ג)

החיד”א – בספר “נחל קדומים” על התורה – רואה בשנת השמיטה, עת וזמן להשלים את ביטול התורה שנעשה במשך שש השנים:

“ולכן כתיב “בהר סיני”, רמז דבת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, והוא כהקדמה אל מצות השמיטה דבאה, שיהיו פנויים ללמוד ולהשלים מה שחסרו מתלמוד תורה”.

רבי אפרים, בעל “כלי יקר” על התורה כותב על טעמו: “וזה טעם נכון וברור”, והרי הוא לפנינו:

“מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה’, כי חשש ה’ שישכחו ישראל את ה’ ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל, ועולם כמנהגו נוהג (וכשיראו שבשנה השישית צמח ייבול לשלש שנים) יהיו עינהם אל ה’.. ויבטחו בו תמיד”

וכדבריו כתב גם בעל “כתב סופר” (בפירושו לתורה), ועוד הוסיף וכתב:

“כי התורה ניתנה בסיני שהוא הר הקטן, ולהורות שלא יגבה לב האדם, כי ה’ שוכן את דכא. וזה כלל גדול בתורה שאל יתגאה האדם, ועל ידי שמיטה יכנע לבבו”

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.