נטיעת ספק ערלה בתוך מ”ד יום שלפני ר”ה דשביעית

בענין אם מותר לנטוע אילן שהוא ספק ערלה בתוך מ”ד יום שלפני ר”ה דשביעית

מאת: הגאון רבי עמנואל טולידנו שליט”א

מרן השו”ע ביו”ד סי’ רצ”ד סי”ט פסק, מי שעקר אילן והעפר שסביב שורשיו עמו, ושתלו במקום אחר, והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מן הערלה, ואם לאו חייב, ע”כ. ובב”י שם הביא תשובת הרשב”א דמסתפק אם די שיכול לחיות כמה ימים, או בעינן שיכול לחיות ג’ שנים, וכתב להקל בחו”ל מפני דקי”ל ספק ערלה בחו”ל מותר. אבל בארץ ישראל ספיקא דאורייתא לחומרא, וכ”כ בפתחי תשובה שם סקי”ג בשם ספר מטה אהרון.

וראיתי באור לציון על שביעית למורנו הגאון רב”צ אבא שאול זצ”ל [דף כ”ד ד”ה והנה] שכתב בפשיטות דמ”מ לעניין שביעית כיון שכל האיסור לנטוע בפחות ממ”ד יום לפני ר”ה דשביעית הוא משום מונים, דהיינו מפני מראית העין שכשימנו את שנות הערלה יבואו לומר שנטע הנטיעה בשביעית, [ולכן אין לנטוע אלא מ”ד יום קודם ר”ה, ל’ יום מפני ששלושים יום בשנה חשוב שנה ועוד י”ד ימים שהוא זמן השרשת הנטיעה בקרקע], וכיון שאין איסור זה אלא מדרבנן יש להקל דכל שיכול לחיות בו כמה ימים חשוב הוא כנטוע ויש להקל להעבירו אפי’ בתוך מ”ד יום, עכ”ד.

ולענ”ד לכאורה דבריו תמוהים מאד. הן אמת שמצינו בכמה דוכתי כהאי גוונא, שדבר שיש בו ענין הנוגע לדין דאורייתא וענין אחר הנוגע לדין דרבנן אמרינן דלגבי הדאורייתא דינו לחומרא דספדא”ו לחומרא ולגבי הדרבנן דינו לקולא. בגמ’ ביבמות דף פ”א כתוב דאנדורגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דרבנן ואין מאכילה בתרומה דאורייתא משום שהוא ספק איש ספק אשה וממילא היא ספק אשת כהן. (אלא דגזרינן דרבנן אטו דאו’ יעוי”ש). וכן מצינו ברי”ף במסכת פסחים דף מ’ דתבשיל שנמצא בו בפסח שתים או שלוש שערות שלא נתבקעו, השעורות אסורות, דהויין ספק חמץ וספד”א לחומרא, אך התבשיל מותר, אף דחמץ בפסח אפילו מין בשאינו מינו במשהו, מ”מ כאן דהוי ספק חמץ אזילנן לקולא דסד”ר לקולא.

ויעוי’ עוד במל”מ רפ”ט מהלכות אישות, דבספק מקודשת דאסור מהתורה בקרובתיה, מ”מ מותר בשניות, דלגבי שניות דהן מאיסור סופרים הוי סד”ר לקולא. וכן לגבי איסור מעשה שבת כתב המ”ב בסי’ שי”ח דאע”פ דדבר שהוא ספק מלאכה אסור לעשות בשבת מפני ספד”א לחומרא, אם עבר ועשאה בשבת אין המאכל נאסר מפני שהוא איסור דרבנן וספיקו לקולא. (יעוי’ בכ”ז באורך במש”כ בעטה אור על תרומות ומעשרות סי’ ב’ ובעטה אור על פסחים אות מ”ה).

אך כל הני מילי הנ”ל הטעם דמקילינן בהו לענין האיסור דרבנן, הוא מפני שהדין דרבנן אינו סתירה לדין דאורייתא, דהיינו אין טעם האיסור דרבנן גזירה אטו דאורייתא, אם הגזירה היא אטו דאורייתא לא שייך לומר ספד”ר לקולא אם בנוגע לאיסור תורה אזלינן לחומרא, שהרי אכתי שייך כאן הטעם שגזרו רבנן לאסור, וכגון איסור מעשה שבת אין נראה פירושו שהוא גזירה שלא יבוא לעשות מלאכה זו פעם אחרת בשבת אלא שגזרו לאסור התבשיל מחמת מלאכה זו גופא, קנס על זה שחילל שבת במלאכה זו שעשה כבר. וכמו”כ גבי ספק מקודשת שכתב המל”מ שמותר בשניות, איסור שניות שאסרו חז”ל יתכן לומר שאינו גזירה אטו עריות דאורייתא, אלא חז”ל אסרו אותם מחמת עצמם, שהם ג”כ קרובות אליו, אלא שאינם קרובות כ”כ שאיסורן איסור תורה, [וראיה לזה, מכלה, דאסרו משום שניות גם כלת בן בן בנו [עד עולם], היינו שכל כלת בן אסורה, ודאי אינו משום גזירה אלא ששמה דומה לערוה], ולכך אע”פ דמחמרינן לגבי איסור עריות דאו’ מקלינן באיסור שניות דרבנן.

אבל הכא לענין ספק ערלה, כיון דמספיקא אם אינו יכול לחיות בעפרו ג”ש מונים שנות ערלה לחומרא מפני ספיקא דאורייתא מהשתילה החדשה, א”כ הרי במציאות יש כאן חשד ודאי שיטעו לומר שנטע בשביעית, דהרי כשיראו אותו מונה מהשביעית הרי יש כאן בבירור חשד שנטע בשביעית בדיוק כמו בנטיעה חדשה לגמרי שבתוך מ”ד. וכיון דבודאי ערלה חזינן דאסרו חז”ל נטיעה שמביאה לידי חשד משום מה דמונים, א”כ גם בספק ערלה, כיון דבפועל נהגינן ערלה ומונה מהשביעית ואיכא ודאי חשדא עליו דנטע בשביעית עצמה, ודאי י”ל שאסור לו לנטוע. כך הקשתי ע”ד האול”צ בספר עטה אור על שביעית ביאורי סוגיות סי’ ד’.

ובעזהי”ת עלה בידי ליישב דברי רבינו האור לציון זצ”ל. עפי”מ שנשאלתי ע”י מוה”ר ר’ יחזקאל ברטלר זצ”ל, האם דבר שגזרו עליו רבנן כדי שלא יבוא לידי איסור תורה, האם כשיש בדבר ספק נדון אותו  לאיסור שמא יבוא לידי איסור ספיקא דאורייתא או שאינו אלא כספיקא דרבנן ולקולא.

והשבתי לו שזהו גמרא מפורשת במסכת שבת דף ל”ד ע”א גבי הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דאסורה בשבת משום שמא ירתיח, ופריך בגמ’ א”כ בין השמשות נמי יהיה אסור להטמין שמא ירתיח וקעבר על ספק חילול שבת [ואילו אנן תנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה מטמינים את החמין], וע”ש בגמ’ דמשני דסתם קדרות רתוחות הן ביהש”מ ואין חשש שירתיח, משמע הא לא”ה הוה לן באמת לאסור הטמנה בביהש”מ משום שמא יבוא להרתיח ויחלל שבת מספק, ולא אמרינן דביהש”מ הויא ספיקא דאיסור הטמנה ולקולא, והטעם משום שהחשש הוא שמא יבוא לעבור על איסור תורה הרי הוא נידון כאיסור ודאי דרבנן של הטמנה.

אך הנה בתוס’ בפסחים דף ט’ ב’ כתבו בדין תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ונטל עכבר בפנינו ונכנס לבית ואין אנו יודעים מאיזה ציבור לקח חייב לבדוק מספק, וכתבו התוס’ דדוקא בשלא ביטל איירי אבל אם ביטל החמץ הרי אין חיוב הבדיקה אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא עי”ש. ודברי התוס’ צריכים עיון, דהרי בגמ’ בשבת בפ’ כירה נתבאר דאם הדין דרבנן הוא גזירה שלא יבוא ליד איסור תורה לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא, והכי נמי הכא, הרי טעם תקנת בדיקת חמץ כתבו התוס’ ריש פסחים שהוא שמא יבוא לאוכלו, והרי כשנדון על אותו ככר שנטל העכבר בפיו אם מותר לאוכלו אם לאו הרי ודאי שנכריע לאיסור שהרי יש בזה משום ספק איסור תורה, וא”כ שאנו דנים את הציבור הזה מספיקא כדין חמץ אפי’ ביטל את החמץ יהא חייב לבדוק מספק שמא יבוא לאוכלו ויעבור על ספדא”ו. ודו”ק. וכבר עמד על עיקר קושיא זו בקובץ שיעורים שם אות מ’.

ולכאורה י”ל דסברי תוס’ כאן כשיטת הרמב”ם דספדא”ו לחומרא היכא דלא איקבע איסורא הוא רק מדרבנן, ומשום הכי הכא דהוא ספק חמץ הויא ספק תקנה דרבנן ולקולא. והגמ’ בשבת הנ”ל ניחא ג”כ לפי”ז, דהתם בספק דבין השמשות הוי לחומרא מה”ת וכדפסק הרמב”ם בהל’ שגגות דיש אשם תלוי על מי שעשה מלאכה בביהש”מ בשוגג, ואי שרי לכתחילה מה”ת לעשות מלאכה איך חייב ע”ז כפרה, ומוכח דביהש”מ חשיב איקבע איסורא ולכך ספיקו מה”’ת לחומרא.

אך נראה דזה אינו תירוץ כלל על התוס’, דגם בסוגיין הרי איירי שהעכבר לקח לפנינו ממקום הקביעות שהיו בו ט’ ציבורי מצה וציבור אחד של חמץ, וכיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הריהו כנוטל חתיכה אחת משתי חתיכות [אחת חמץ ואחת מצה], שהאוכלה בשוגג חייב אשם תלוי, דאיקבע איסורא, ובזה כו”ע מודו דספדא”ו לחומרא מה”ת [דאל”כ, למה חייב כפרה דא”ת].

לכן נראה לומר בדעת התוס’, ובהקדם מה דמילתא דפשיטא הוא שאנו אין בידינו לחדש תקנות חדשות שלא תיקנו חז”ל, ובכל מקרה יש לנו לדון, האם חז”ל גזרו על כהאי גוונא או לא. וספיקא דבין השמשות שהוא ספק שהיה בזמן חז”ל ואם היינו שואלים את דעתם היו אומרים לנו שדבר זה נכלל בתקנתם שלא להטמין גם ביהש”מ שמא ירתיח, [אי לאו דסתם קדרות רותחות הן בביהש”מ]. משא”כ ספק חמץ שנכנס עכבר ולא ידעינן מה בפיו, זה לא ספק שהיה בזמן חז”ל ולא נכלל בתקנת חז”ל דבדיקה, שהם דברו על ודאי חמץ, וממילא בספק חמץ הוי ספק על תקנת הבדיקה, וספד”ר לקולא. ונתבאר כ”ז בעטה אור על פסחים אות מ”ו.

ועפי”ז יש ליישב גם הכא לענין שביעית, דהנה לנטוע נטיעות יחד עם גושיהם היה מצוי גם בזמן חז”ל, שהרי כך הוא דרך העולם, אלא דאנו מספקא לן כמה שיעור הגוש הנצרך לענין מנין שנות ערלה, אם כדי להחיות הנטיעה כמה ימים או ג’ שנים, אבל פשוט הוא דחז”ל לא היה מספקא להם דין זה, ולכך כלפי תקנת חכמים שלא לנטוע סמוך לשביעית משום מונים הויא ספיקא דרבנן ולקולא וכמ”ש האול”צ. מאי אמרת דסו”ס כיון דלענין ספק ערלה דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך למנות מן השביעית א”כ הרי יש כאן משום מונים לשביעית, הרי כבר נתבאר דאנן לא גזרינן גזירות חדשות מדעתינו ואע”פ שזהו ממש אותו הטעם שגזרו חכמים. וא”ש.