מצות השמיטה ודינה בזמן הזה
מצות השמיטה ודינה בזמן הזה
שלוש מצוות השמיטה:
א. במצות השמיטה נכללות שלוש מצוות:
שביתת הארץ, שמיטת הפירות ושמיטת כספים.
בשביתת הארץ נאמר (ויקרא כה, ב-ד): “וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'”… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר”.
וכן נאמר (שמות לד, כא): “בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת”.
על שמיטת הפירות וקדושתם נאמר (שמות כג, יא): “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ”.
ובשמיטת כספים, נאמר (דברים טו, ב):
“וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'”.
ב. שביתת הארץ ושמיטת הפירות הם מצוות התלויות בארץ ואינן נוהגות בחו”ל
(ולגבי המקומות יתבאר להלן בפרק ב),
אולם שמיטת כספים היא מצוה שאינה תלויה בארץ, ונוהגת אף בחו”ל.
(ודיני שמיטת כספים יתבארו להלן בפרקים כ-כא).
ג. הרמב”ם מונה שמונה מצוות בשמיטה:
בעשין מונה שלוש מצוות עשה, ובלאוין מונה חמש מצוות לא תעשה.
והרמב”ן מונה מצות עשה נוספת והיא, שאמרה תורה בפירות שביעית (ויקרא כה, ו): “והייתה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה”,
וסובר הרמב”ן (לדעת מפרשים רבים) שיש מצות עשה באכילת פירות שביעית.
תחילת מניין שנות השמיטה
ד. אף שהצטוו בני ישראל על מצות השמיטה עוד בהיותם במדבר, לא התחייבו בה מיד בכניסתם לארץ אלא לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקת הארץ, שנאמר (ויקרא כה, ב): “כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע”, ודרשו בספרא (שם פר’ א, ב): “אל הארץ” – הארץ המיוחדת (ולא לעבר הירדן המזרחי). “שדך” – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. לפיכך, החלו למנות שנות שמיטה ויובל מהשנה החמש עשרה לכניסתם לארץ, והשנה הראשונה לשמיטה חלה בשנה העשרים ואחת לכניסתם לארץ. ונחלקו רבי יהודה וחכמים האם שנת החמישים שהיא שנת היובל, נמנית גם כשנה ראשונה למניין שנות השמיטה, ולפי זה מנין שנות השמיטה הוא בסדר קבוע כל שנה שביעית, או שהשנה הראשונה לשמיטה היא השנה שאחרי היובל, ונחלקו הפוסקים כמי נפסקה ההלכה.
חשבון השנים לשמיטה
ה. בחשבון השנים לידע מתי חלה שנת השמיטה, נחלקו הראשונים להלכה ולמעשה.
מקור מחלוקתם הוא בהסתמך על דברי הגמרא שבית שני חרב במוצאי שביעית, ונחלקו הראשונים מתי חלה שנה זו של החורבן.
לדעת רש”י נחרב הבית בשנת ת”כ לבניינו, ולדעת ר”ת נחרב הבית בשנת תכ”א לבניינו.
נמצא, שלדעת רש”י שנת השמיטה הייתה אז בשנת ג’ אלפים תתכ”ח,
ולדעת ר”ת שנת השמיטה הייתה בשנת ג’ אלפים תתכ”ט
(ולפי זה בזמנינו יוצא, שלדעת רש”י השמיטה היא בשנת תשפ”א, ולדעת ר”ת היא בשנת תשפ”ב).
ורבינו הרמב”ם פסק להלכה שחורבן הבית היה בשנת ת”כ לבניינו כדעת רש”י, ומאידך הסכים כדעת ר”ת ששנת השמיטה הייתה בשנת תתכ”ט. ובהכרעתו לדינא כתב: “אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, וכו’, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית ושמיטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות”. עכ”ל.
וכן פסקו הטור ומרן בבית יוסף ובשלחן ערוך.
איך יודעים אם שנה מסויימת היא שנת שמיטה?
ו. הרוצה לדעת לגבי שנה מסוימת איזו שנה היא משנות השמיטה, יחלק לשבע את אותה שנה (שהיא מנין לשנות בריאת העולם), ובאם אין יתרה בתוצאה, הרי שזו שנת שמיטה, ואם ישנה יתרה בתוצאה, היא השנה שבה נמצאים למניין שנות השמיטה.
מצות שמיטה בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן?
ז. יש אומרים שבזמן הזה מצות השמיטה נוהגת מדין תורה,
ויש אומרים שאינה נוהגת אלא מדרבנן, ויש אומרים שאינה נוהגת כלל בזמן הזה אלא ממידת חסידות.
ובדעת רבינו הרמב”ם נחלקו האחרונים:
יש אומרים שלדעתו שמיטת כספים נוהגת מדרבנן, אך שמיטת קרקעות נוהגת מן התורה,
ויש אומרים שגם שמיטת קרקעות אינה נוהגת לדעתו אלא מדרבנן, וכן העיקר לדינא להלכה ולמעשה.
ח. על פי המבואר לעיל, העיקר להלכה ולמעשה ששמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן, וע”כ ככל ספק דרבנן, גם ספיקות בדיני שביעית דינם לקולא.