תרומות ומעשרות בשמיטה הלכה למעשה

הוראות הלכה למעשה על הפרשת תרומות ומעשרות בשנה השביעית לפי מקורות האספקה השונים

כיון שרבו מאד השאלות אודות חובת הפרשת תרומות ומעשרות בשנה השביעית ואימתי מפרישים ואיזה מעשר יש להפריש על כן אמרתי לכתוב כאן את כל ההלכות הפסוקות בדין זה.

תוצרת הקדושה בקדושת שביעית ותוצרת “אוצר בית דין“:

שנת השמיטה כולה הפקר – כלומר לדעת מרן הבית יוסף זה “אפקעתא דגברא” כלומר האיש שהוא בעל השדה הרי כיון והוא מצווה לקיים דבר תורה הרי שהוא מפקיר את כל התוצרת שהיא בקדושת שביעית (להוציא תוצרת ששייכת לשנה השישית כגון רוב פירות האילן המצויים כיום בשוק שחייב להפריש מהם כדין השנה השישית ומפריש מעשר עני) – וכדין כל הפקר גם תוצרת זו פטורה לגמרי מן המעשרות.

על פי האמור מובן שתוצרת “אוצר בית דין” המחולקת לציבור, פטור להפריש ממנה תרומות ומעשרות. כיון שההפקר שלה הוא הפקר גמור, ואף שהחקלאי מקבל כסף על פעולותיו מ”מ את כספו מקבל החקלאי מבית הדין וכל הפעילות הממונית מבצע בית הדין, תוך כדי שהוא מקפיד שהחקלאי מקבל בסוף רק את העלויות שנקבעו לו מראש בלבד, ולא אגורה אחת יותר.

וכיון שכך, החקלאי מפקיר באמת ובתמים את חלקותיו וחתימתו על שטר ההפקר היא אמיתית.

אולם תוצרת הקדושה בקדושת שביעית והבעלים לא הפקיר אותה כדין – וכגון תוצרת שמחד היא קדושה בקדושת שביעית אולם לא נמצאת במסגרת “אוצר בית דין” אלא משווקת באיסור סחורה. או שהיא נמצאת במסגרת המגדירה את עצמה “אוצר בית דין” אולם בפועל השיווק הוא לא באמצעות לקוחות וחנויות שמיטה מוגדרים כשהתשלום הוא מבית הדין והציבור אל החקלאי, והחקלאי משווק את תוצרתו במסגרת השיווק הרגיל ומקבל את כספו ישירות מן הסיטונאים והלקוחות ואין פיקוח בפועל על עניני הכספים דרך בית הדין, הרי שהתוצרת שלו אינה הפקר, וחובה להפריש ממנו תרומות ומעשרות. אלא שלדעת רבותינו החולקים וסוברים שההפקר בשמיטה הוא “אפקעתא דרחמנא” כלומר שההפקר בא מעצמו עם כניסת השמיטה היה מקום לפטור מתרומות ומעשרות.

אלא שלמעשה יש לחוש והלכה למעשה להפריש תרומות ומעשרות מהתוצרת אך ללא ברכה לחוש לדעת כולם.

תוצרת הגדלה במבנים ובמצעים מנותקים:

תוצרת הגדלה בתוך בית לדעת רבינו הרמב”ם חובה להפריש ממנה תרומות ומעשרות מדרבנן. ולדעת הראב”ד פטורה מן המעשרות.

ולהלכה יש להפריש תרו”מ בלא ברכה. ולכאורה הוא הדין באם היא גדלה בתוך מבנים במצעים מנותקים לחלוטין.

באם נהגו לחומרא ומכרו את העציצים והזרעים או השתילים לגוי. ומלאכת האסיף נעשה ע”י העכו”ם.

ובתוצרת שעוברת מיון מפסולת או קינוב מפסולת מלאכה זו נעשתה אף ע”י גויים פטור מלהפריש תרו”מ.

אולם אם התוצרת עוברת מיון מפסולת (ולא גדלים וכו’ שאין זה נחשב גמר מלאכה). ונאגדת על ידי יהודים, כיון שהגמר מלאכה הוא ע”י יהודי יש להפריש תרו”מ מהתוצרת אך ללא ברכה

(כ”כ המהרי”ט שהיה נוהג בשנת השמיטה מרן השו”ע – ראה שביתת השדה פט”ו הערה 4).

יבול נכרי/(וה”ה לנוהגים על פי היתר מכירה):

יבול נכרי – שגמר המלאכה נעשה ע”י נכרי.

וזאת המציאות כיום ברוב ככל התוצרת המשווקת כיבול נכרי. פטור מלהפריש מתוצרת זו תרומות ומעשרות.

יבול נכרי שהגמר מלאכה נעשה ע”י ישראל, ומצוי בירקות עלים שעוברים קינוב מן הפסולת ואיגוד לאגודות בבית האריזה ע”י הפועלים. וכן יהיה מצוי בשנת השמיטה הזו כשבהמשך תהיה תוצרת של תפו”א שגדל כיום אצל נכרים, אולם הוא יעבור מיון מפסולת בבית אריזה יהודי.

וכן תוצרת של פירות העוברת מיון מפסולת (ולא מיון לגדלים שאינו נחשב גמר מלאכה) בכה”ג יש להפריש תרומות ומעשרות.

אך כאמור לעיל סעיף ד’ יש להפריש ללא ברכה ודין זה הוא מיוחד לשנת השמיטה ,(ראה במקורות שם).

יבול חו”ל / ערבה דרומית:

יבול הגדל בערבה הדרומית – דינו כחו”ל גמור ופטור מלהפריש ממנו תרומות ומעשרות.

(ואין נוהגים כיום לחוש לארצות הסמוכות – ראה בספרי קצירת השדה על תרו”מ).

ואם נגמר מלאכתם בתוככי ארץ ישראל חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה (וה”ה בתוצרת שמגיעה מחו”ל ממש).

איזה מעשרות מפרישים בשנה השביעית:

הגם שבשנה השישית מפרישים מעשר עני, ולכאורה לפי סדר השנים היו צריכים להפריש מעשר שני בשביעית.

מכל מקום תיקנו חכמים לתועלת העניים להפריש מעשר עני בשמיטה ואף תיקנו תקנה מיוחדת ליתן בפועל לעניים (ואף בלקוח מן הגוי שבשאר שנים פטור מליתן לעניים) – כך העליתי בארוכה בספרי שו”ת חלקת השדה ח”א שביעית סי’ ז. ובח”ב תרו”מ סי’ כ”ח. ובספרי שביתת השדה פט”ו הערה 11. (ויש חולקים וסוברים שבשנת השמיטה יש להפריש מע”ש. ואפשר שיש לחוש ולעשות את שתי המעשרות בספק ובפרט שאפשר לתקן זאת בקלות ע”י אמירה בלבד).