התקופה בין חז”ל למרן הבית יוסף
התקופה בין חז”ל למרן הבית יוסף
לאחר תקופת חז”ל, מעטים הם הידיעות על מצות השמיטה וקיומה בארץ ישראל. העובדה שלא היה ישוב יהודי חקלאי מפותח בארץ ישראל כבתקופת חז”ל, היה הגורם המכריע בהעדר שאלות ותשובות ובירורי הלכה בנושא השמיטה. אולם בירורים בחשבון השנים לשמיטה עדיין העסיקו את גדולי הראשונים, וכן זכרם של בודדים שקיימו בחלקותיהם את דיני השמיטה.
בתקופה שבין ימי חז”ל לתקופת הראשונים, מוצאים אנו שתושבי ארץ ישראל נהגו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרותיהם, מכתבים ואפילו על גבי מצבות.
אף שברחבי העולם היהודי הייתה מחלוקת בקביעת שנת השמיטה.
ואף שנושא זה נמצא במחלוקת גם בין הרמב”ם לגאונים חזר הרמב”ם וקבע הלכה כמותם, וזאת משום ש”שנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל.
(ומכיון ש)הקבלה והמעשה עמודים גדולים ובהן ראוי להתלות”, לכן נוהגים כמניינם
(הלכות שמיטה ויובל פרק י’ הלכה ו’).
והרמב”ן בחידושיו לתלמוד (גיטין לו,א) כותב:
“שנת השמיטה מפורסמת בארץ ישראל היום, ומנהג אבותיהם להשמיט קרקע, כלומר שנוהגין בה כל קדושת שביעית“.
ומדבריו משמע שעדיין היו חקלאים בארץ ישראל בימיו, ופירותיהם נתקדשו בקדושת שביעית.
בדורות שלאחר הרמב”ן, בימי גדול חוקרי ארץ ישראל בתקופת הראשונים – רבי אשתורי הפרחי, מוסר הוא בספרו המפורסם – “כפתור ופרח” פרק מז – “שרוב פירותינו משל גוים הם”, ומשמע ש”רוב” אך לא “כל”, וממילא עדיין היו בעלי מטעים יהודים, שנהגו דיני שמיטה לענייני הפקר ופטור מתרומות ומעשרות ועוד.
בעקבות גירוש ספרד בשנת רנ”ב – התחילה עלית יהודים מן המערב לארץ ישראל שבמזרח, עליות אלה היו בגורמי התפתחות החקלאות היהודית בארץ ישראל.
הרדב”ז שהיה מגדולי הדור בדור ההוא נשאל מחקלאים יהודים בחבל עזה:
“ילמדנו רבינו, אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות – אם היא מארץ ישראל לעניין זה או לא”
(שו”ת אלף ק”ה).
אף המבי”ט – מגדולי המשיבים שבדור דעה זה – כותב:
“על היהודים בני הכפרים בארץ ישראל, שזורעים בכל שנה חיטים ושעורים וזרעונים וצמר גפן ושאר דברים, היאך יתנהגו בעניין התרומות והמעשרות והשביעית”
(שו”ת ח”ג סימן מ”ח).