מהו אוצר בית דין

מהו אוצר בית דין?

בתקופה בה ראו חז”ל שרבים הם החשודים על השביעית, שאינם מפקירים כהלכה וסוחרים בפירות שביעית, מינו בית הדין שבאותו הדור שליחים שהיו יושבים בפתח העיר, וכל מי שמביא פירות, נוטלים את הפירות ממנו, ומשאירים בידו מזון ג’ סעודות בלבד, ואת שאר הפירות היו מכניסים לאוצר [=מחסן], ובכל ערב שבת היו מחלקים לכל משפחה שיעור ג’ סעודות לכל נפש לכל ימי השבוע. כמו כן שלוחי בית דין, היו שוכרים פועלים שבוצרים את הענבים ודורכים בגת, מוסקים את הזיתים, ועוטנין בבית הבד, אורזים את התאנים, ועושים מהם דבילה, ומכניסים את הכל לאוצר ומחלקים את הכל לפי צריכת הציבור. אולם בתקופות לאחר מכן שהוכשר הדור והתמעטו החשודים על השביעית, לא מימשו יותר תקנה זו, והיה הציבור קוטף לעצמו כל אחד כדי צרכו.

אוצר בית דין בזמן הזה

ובדורות האחרונים שבו להשתמש בתקנה זו, והוסיפו עוד כמה תוספות וכפי שיבואר להלן, וראוי מאד להשתמש עם תקנה זו, שכן זה מאפשר לשמור את הארץ בקדושתה, לדאוג לציבור הצרכנים ליבולים, ולתועלת לחקלאי שלא יצטרך לחפש פרנסה אחרת בשנת השמיטה. 

שלוחי בית דין מותרים לבצור כדרכם, בכל כמות שהיא, וזאת מפני שפעילות בית הדין היא לטובת הציבור, וגם כאשר היבולים ברשותם הם אינם נחשבים כבעלים על הפירות, אלא הפקר הוא בידיהם, ורק לאחר החלוקה זכה בהם המקבל. 

מותר לבית הדין הדואג שהציבור יקבל פירות שמיטה, לגבות מהציבור את כל הוצאותיו שנעשו עבור הציבור מקבלי הפירות. ודמים אלו שמתקבלים מהציבור אינם קדושים בקדושת שביעית. ומותר לבי”ד למנות את החקלאי בעל המטע כשליח בי”ד לטפל בפירות בכל המלאכות המותרות, ואף עדיף לעשות כך. 

כל פעולה שהיא נעשית לטובת הפירות, אף אם נעשית קודם שביעית, מותר לבי”ד לשלם את עלות הפעולות, במידה ומינו כבר מאז את החקלאי לעשות פעילות זו בשליחותם, ובפרט שבית הדין מודיע על כך לשולחיו, שהכסף הנגבה מהם הוא עבור הוצאות הטיפול ההובלה והחלוקה וכיו”ב ואין הדמים נתפשים בקדושת שביעית. 

הפקר בשדות בית דין

גם המוסר שדותיו לבית הדין צריך להפקיר את המטע והשדה. צריך להפקיר את הפירות, שכן הם הפקר. אסור לבית הדין למנוע מכל אדם לרדת למטע ולקטוף את המעט הנצרך לביתו, ומכל מקום נראה שמותר לבית הדין לחייב את היורד לשדה להשתתף בהוצאות הטיפול.  

כיון שפעילות בית הדין אין איסור סחורה, מכיוון שהכסף שמקבלים הוא אינו עבור הפירות עצמם, אלא על הטרחה ושאר העלויות מסביב, ולכן מותר לבי”ד לחלק את הפירות ולגבות שכר טרחה מהציבור אף במידה, משקל או מנין. ומכל מקום בוודאי שאסור בשום אופן למכור יותר יקר מהמחירים של פירות אלו בשוק הכללי, ואף אם הוצאות החקלאי יקרות, ומחיר השוק נמוך מאד, מכל מקום אסור, משום שהציבור יכול לומר לבית הדין לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי כלומר, לתקן שלחתי אתכם ולא לקלקל.