הפרות קמו אחרי עשרים וארבע שעות
הפרות קמו אחרי עשרים וארבע שעות
ר’ יהודה ליב היה חקלאי יקר וירא שמיים, שהתגורר במושב הסמוך לקוממיות.
ר’ יהודה ליב נעמד בערב שנת השמיטה ליד שדותיו רחבות הידיים, הרים את ראשו השמימה ולחש:
“אבא שבשמיים, ריבונו של עולם, אני שמח לקיים את מצוותך וגם בשנה הקרבה אמשיך לשמור את כל מצוות הארץ.
אני מפקיר את שדותיי ולא אעבוד באדמה, בשדות שלי, כל השנה. אבא יקר, השדות הם לא שלי. הם שלך. אני עוזב אותן והולך ללמוד תורה בבית הכנסת”.
וכך היה. יומיים לפני ראש השנה של שנת השמיטה, ריסס ר’ יהודה ליב את שדותיו בכמות ריסוס מוגדלת, בכדי שלא יצטרך לרסס את השדה בשביעית. לאחר ראש השנה, כששנת השמיטה נכנסה בשעה טובה, קם ר’ יהודה ליב, יצא להתפלל בניחוחות בבית הכנסת, שב לביתו לאכול ארוחת בוקר. משם פנה לעבר שדותיו, הביט בהם באהבה גדולה, על שבזכותן מקיים הוא את מצוות שמיטת הקרקעות, ומיד פנה שוב לבית הכנסת, שם ישב ולמד תורה עם החברותא החדש שלו, שכנו החקלאי ר’ ישי, שגם הוא לא עבד בשמיטה בשדות החיטה שלו.
הפרות הורעלו
חלפו שבועיים וחצי. בבקרו של חג שמחת תורה יצא ר’ יהודה ליב לבית הכנסת ובדרכו הציץ לרגע לרפת. להפתעתו ראה את פרותיו שוכבות ובטנן נפוחה.
“אוי ואבוי, פרות יקרות שלי”, נאנח ר’ יהודה ליב והתקרב לראות את הפרות החולות, “מה קרה לכן?”
לפתע הוא נזכר לפתע, “אבוי לי, ודאי הפרות אכלו מעשבי השדה שריססתי, בכמות גדולה, לפני ראש השנה.
הן עלולות למות, השם ירחם. מה אעשה?” חשב לעצמו, “וכי אקרא לווטרינר? הרי חג היום, והוא עלול לחלל את החג בגללי”.
צעד ר’ יהודה ליב ברגליו ליישוב הסמוך, קוממיות, לביתו של רב המושב הרב מנדלסון זצ”ל וסיפר לו המאורע, “מה לעשות, כבוד הרב? להזמין וטרינר? עכשיו? באמצע שמחת תורה?”
אמר לו הרב מנדלסון: “אל תעשה כלום, יקירי. אני בטוח שבזכות שמירת השמיטה שלך לא תינזק, חג שמח”…
הלך ר’ יהודה ליב בשמחה לבית הכנסת שבמושב שלו וקפץ מרוב שמחה בהקפתו עם ספר התורה, חסר דאגות, כשהוא שר בלהט “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”…
במוצאי החג הזעיק ר’ יהודה ליב את הווטרינר. בדק רופא הבהמות את מצבן של הפרות, התרומם ואמר בצער:
“חביבי, צר לי, אין מה לעשות, הפרות הורעלו, תוך עשרים וארבע שעות הן עומדות למות. תיפרד מהפרות שלך. לא תראה אותן מחר יותר”…
ר’ יהודה ליב לחץ את ידו של הווטרינר, שילם לו על הביקור ואמר לו בפשטות:
“הרב מנדלסון הבטיח לי שבגלל ששמרתי שמיטה – לא יקרה לי נזק. תבוא עוד שבוע לבקר את הפרות שלי ואתן לך בקבוק חלב מאותן הפרות שבדקת עכשיו”….
עברו עשרים וארבע שעות והנה פלא, הפרות קמו מרבצן, והתהלכו ברפת, קוראות ‘מווו’ ארוך וקולני.
בכל אזור המושבים סיפרו כולם על הנס שאירע ברפת של ר’ יהודה ליב, שומר השמיטה.
