איש חסיד היה 

זרעים מתולעים

לא יצא לך מזה כלום

הפועל אמר לי: "תשמע יקירי, לא יצא לך מזה כלום, מה אתה זורע? לא כדאי לך"…

ואכן, הלכתי לחלקה מידי פעם, ולא גדלו בה חיטים, ממש אחד פה אחד שם, דליל מאוד, והגובה המגיע בדרך כלל לפחות למטר ומשהו, עמד על אולי שלושים ארבעים סנטימטר מעל האדמה, כך בכול החלקה. ניתן לראות את האדמה מבצבצת מהחיטים המעטות שגדלו.

כשהגיע זמן הקציר, הבאתי לחלקה סוחרים ערבים, מומחים בחיטה. כול מי שבא לשם, סירב לקנות את החיטים:

"לא כדאי ולא משתלם אפילו להכניס לפה קומביין לקצור, כי קומביין לוקח לפי דונם, לא לפי שעות או לפי כמות החיטה.

כמות החיטים כל כך מועטה שלא שווה לנו להכניס את המכשור היקר לשדה" הם טענו.

לא משתלם לי להתעסק עם זה

לא ידעתי מה לעשות, כמעט התייאשתי וחשבתי לא לקצור את מעט החיטים שצמחו. אך רעייתי שציפתה במהלך כול שנת השמיטה שהשדה שלנו שוב תספק פרנסה עודדה אותי ושכנעה אותי לנסות לקצור את השדה למרות הכדאיות הכלכלית המועטה.

לאחר חיפושים רבים פגשתי סוחר שהסכים לקצור ולקנות את החיטים. כשבא הסוחר וראה את השדה מיד סירב:

"זה מה שיש לך? לא משתלם לי להתעסק עם זה. בשדה של השכן שלך אני יכול להרוויח הרבה יותר חיטים בזמן עבודה קצר".

ניסיתי לשכנע אותו: "מה אכפת לך? תקצור ואני אשלם לך את עלות הקומביין".

הוא, שהיה מומחה גדול, הגיב ואמר: "אתה לא תרוויח אפילו פרוטה מהקציר, שכן, עלות המיכל של הקומביין, מהווה את הרווח של כול החלקה שלך, לא יצא לך יותר מזה. לא חבל לך? תביט על מרכז השדה שלך יש שם שטח גדול של קוצים באמצע החלקה"

חבל לך לקצור

הוא ניסה להניע אותי מבזבוז הזמן והכסף של קציר הקומביין.

התעקשתי. וניסיתי לשכנע אותו בכל מחיר. לבסוף הוא הסכים. הוא הציע להתחיל לעבוד בשדה שלי, למלא את המשאית שלו במעט החיטים שיצליח לקצור אצלי ומשם להמשיך לשדה של שכני שם צמחה החיטה בשפע.

למחרת עם שחר הגיע הקומביין, גם בעליו היה ערבי. "מדוע הזמנת אותי עם מכשיר כל כך גדול לשדה שבקושי יש מה לקצור בה?" הוא שאל ברוגז כשראה את השדה. חבל לך על הקומביין, חבל לך לקצור, אתה תשלם יותר ממה שתרוויח".

"בכל זאת אני מבקש שתיקצר" ניסיתי לשכנע אותו. "אתה תקבל את הכסף שלך כפי שסיכמנו, אני רוצה שתתחיל לקצור".

הוא הסכים, אבל אמר שאולי בכל זאת המיכל יתמלא מכול השטח. סיכמנו מחיר והוא התחיל לקצור,

הוא קצר פס ראשון ואפילו לא הגיע לאמצע השטח, פתאום נשפכה לו חיטה מהמיכל.

המיכל היה מלא בחיטה.

הערבי החל לצעוק:

"חסיד, בוא, בוא. לא ייתכן שהמיכל התמלא. אני חושב ששכחתי חיטה בקומביין מהחלקה שקצרתי לפני כן.

באמת לא הסתכלתי אם יש חיטה בפנים או לא. אני לא מאמין שזה התמלא. כול השטח הרי לא יצליח למלא.

ואני הרי לא הגעתי עד האמצע של הפס הראשון, וכבר מלא?"…

"טוב", אמרתי לו, "אולי אתה צודק, תשפוך את מה שיש למשאית, ותמשיך לקצור".

הוא לא הגיע אפילו לסוף הפס הראשון, המיכל התמלא לו שוב פעם.

הוא ירד מהקומביין, הסתכל במבוכה על החלקה ואמר: "אני לא יודע מה קורה פה, תגיד לי מה עשית פה, מה יש פה?"

גם אני השתוממתי. "זה מן אללה, מן אללה" (- מהשם, מהשם), הוא אמר, "כל כך הרבה חיטה קצרתי באזור, ועוד לא היה לי דבר כזה".

בינתיים הוא המשיך, והסוחר הערבי, בעל המשאית, שאמור היה לשלם לי לפי דונם, וגם זה אחרי ששכנעתי אותו בקושי, בכלל נאלם דום. גם הוא אמר "מן אללה, מן אללה" ואמר "אתה חביב אללה" חביב של הקב"ה…

קידוש השם גדול

מלאכת הקציר הושלמה, המשאית התמלאה עד הסוף, והסוחר חשש:

"אני לא ידע מה לעשות, אני לא יכול להגיע עם המשאית העמוסה הזו עד למשקל החיטה בקרית גת"…

הוא נסע בפחד, ואני נסעתי לפניו במכונית שלי. כשעלתה המשאית על המשקל, לא האמנו למראה עינינו:

המשקל הגיע לשלושה עשר טון ושבע מאות קילו, כאשר בכל שנה הייתי מגיע אולי לשלוש טון.

הערבי נפעם. הוא הודה ושיבח את הקב"ה על הנס לו היה נוכח במו עיניו.

שפע

"אנחנו היהודים שומרים שמיטה. הסברתי לו. "הקב"ה הבטיח שאם נשמור שמיטה כהלכתה, הוא ייתן לנו שפע בשנה שאחר כך".

"העם היהודי הוא העם הנבחר", התחיל הערבי לשבח את הקב"ה. זה היה קידוש השם גדול מאוד.

דוד חסיד כבר לא זורע, את הקרקע שלו הוא מחכיר. בשמיטה של שנת תשנ"ד השבית דוד חסיד את הקרקע, כמובן.

ואתה לא חושש שבשנה אחר כך החוכר לא יהיה מעוניין שוב בקרקע שלך?

"לא, הוא תמיד יחכיר. לפני שמדברים על כסף, הוא כבר לוקח את השטח. מהחלקה שלי יוצא לו רווח טוב, כך הוא אומר לי, אני לא יודע למה"…

(עובד על פי ראיון שנערך במוסף 'שבת קדש', פרשת בהר התשנ"ד)