בזכות השמיטה היתום אכל פירות ארץ ישראל

בזכות השמיטה היתום אכל פירות ארץ ישראל

בקצה הכפר דרה אישה אחת ושלומית שמה. אלמנה הייתה וביתה ריקן. היא ובנה היתום הקטן התפרנסו מן התמחוי והקופה שהיו גובים בשביל העניים, ואף על פי שלכלל רעב לא באו – הייתה נפשם חסרה מכול. מעולם לא טעם בנה טעמו של פרי וכשהיה רואה רמון היה פיו מתמלא רוק, והיה בנה הקטן אומר: “אימא, אימתי אזכה אף אני ברמון אחד ובתפוח אחד?”

והייתה אמו שלומית שותקת ומנגבת בשולי שרוולה את הדמעה שהייתה נושרת מעיניה.

יום אחד בא בנה הקטן מבית הספר ורץ לקראת אמו ואמר לה: “אימא! רצונך שאקרא בפניך פרשה אחת שלמדנו היום בתלמוד תורה?”

אמרה לו אמו: “ספר בני, ספר, כי אני עושה אזני כאפרכסת”.

התחיל התינוק מספר על מצוות שביעית. אמר: “נאמר בספר תהילים: לה הארץ ומלאה. רצה הקב”ה – נותנה לבני אדם, כמו שנאמר: “השמיים שמיים לה והארץ נתן לבני אדם”. רצה נוטלה ומפקירה לכל אדם, להודיענו: שרק שכירים אנו כל ששת השנים, שכירים אנו להקב”ה כביכול, לפיכך מצוונו הכתוב: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספתה את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה, והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך”.

שמעה שולמית את דברי בנה ואורו עיניה, נגבה דמעה מעיניה והפעם דמעה של קורת רוח. מיום שנפטר בעלה לא באה שמחה לליבה כאותה השמחה.

כרמו של הקב”ה הוא

עד שהם מדברים נכנס אליה זקן אחד. ראתה האישה את הזקן ושמחה שמחה גדולה. הוציאה לו מצע וביקשה ממנו להסב ליד השולחן הקטן.

סירב הזקן ואמר: “אין שעתי פנויה לישיבה, באתי על מנת לומר לך דבר אחד: הרי אנו יודעים בצערך, ואף על פי שביקשתי ממך כמה וכמה פעמים לבוא לתוך כרמי בני העיר ולאכול כאוות נפשך – מעולם לא באת. עכשיו ששנת השמיטה באה הרי כל השדות והכרמים הפקר. ואל תתביישי לבוא ולאכול, כי שלך את נוטלת. לכי בתי ופרנסי את נפשך ואת נפש בנך הקטן”.

בירכה הזקן לשלום ויצא. אורו עיניה של האלמנה ואורו עיניו של בנה.

כשהגיעה השמיטה נטלה שולמית את בנה והלכה לחוץ לעיר. כיוון שראתה את הגפנים טעונים ענבים ואת האילנות טעונים תפוחים, אמרה לבנה: “כרמו של הקב”ה הוא ואף תפוחים אלו משל הקב”ה הן, טול ואכול.

שמח הילד שמחה גדולה. נטל תפוח ובירך עליו ואכלו בחדוה.

אמר: “יפה טעמם של תפוחיו של הקב”ה”.

(ש. חגי, מחניים, בעריכה קלה)