אוצר בית דין

אוצר בית דין

אוצר בית דין

מאז ומתמיד שקדו חכמינו זיכרונם לברכה על תיקון תקנות לטובת הציבור, הן בתיקון תקנות הקשורות להנהגת העיר והמדינה, והן בתקנות שנועדו למנוע מכשול בדברי תורה וכדומה. כפי שנראה להלן, טובת הציבור היא שפירות שביעית ירכזו ויחולקו במסגרת "אוצר בית דין".

 

א. מקור התקנה ומהותה:

מקור התקנה, בדברי חכמינו זכרונם לברכה, בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א).

נאמר שם, כי בתחילה כדי למנוע מכשול ראו בית דין כי יש צורך לפקח על פירות שביעית שלא יקח כל אחד כמות מרובה מן המותר. לאחר מכן תקנו תקנה נוספת, ששליחי בית הדין הם שיקצרו ויבצרו את שדות ההפקר ויכניסום לאוצר, ויחלקו לכל תושבי העיר מעט מעט כפי צרך כל משפחה.
תקנה זו הובאה בכמה מן הראשונים להלכה, ויש מן הראשונים שכתב כי מומלץ לנהוג כן למעשה.

אף בדורינו, שהציבור העירוני גר במרוחק מהמטעים והפרדסים, הצורך במסגרת 'אוצר בית דין' נחוץ מאד,

הן כדי שפירות שביעית לא ילכו לאבוד באין מי שיבא לקוטפם,

והן כדי שאנשים בודדים הגרים קרבת המטעים לא ילקטו לעצמם את כל יבול השדה מיד עם הבשלת אנשי העיר המרוחקים לקוטפם.

תקנה זו לא באה למנוע הפקר הפירות – שכן גם הרוצה שבית דין יפקחו על שדהו בשמיטה,

צריך הוא להפקיר את פירותיו, ומותר לכל אדם לבוא ולקטוף מן השדה.

התקנה היא איפה, לפקח ולבדוק שהפירות יחולקו לכלל הציבור בצורה נאותה.

ולכן גם בנתינת הפירות לבית הדין – מקיים בעל השדה את מצוות השמיטה כהלכתה.

 

ב. תשלום עבור טרחת שליחי בית הדין:

מּן האמור בתוספתא ו למדנו גם, כי בית הדין שוכרים פועלים כדי שילקטו את הפירות.

פשוט הדבר כי את שכר טרחת הפועלים אפשר לדרוש מהצבור שמקבל את הפירות,

ואין בדבר סחורה האסורה בפירות שביעית, כיון שמדבר ב'שכר טרחה' עבור הקטיף,

ההובלה והאחסון וכדומה, ולא תשלום עבור הפירות עצמם.

לכן גם ב'שכר הטרחה' אין קדושת שביעית, כיון שאינו תשלום עבור הפירות.

וכך נמסר בשם מרן החזון איש זצ"ל ורבים מגדולי הדורות האחרונים.

 

ג. חישוב שכר הטרחה:

לאחר שהחקלאי קיבל על עצמו להיות שליח בית הדין לטפל ולהוציא הוצאות לטובת כלל אוצר בית דין קדוש בקדושת שביעית.

מותר לבית הדין לקבוע לו 'שכר טרחה' אבל אם טרח והוציא הוצאות מעצמו, שלא בשליחות בית הדין, אין בית הדין זקוק לשלם לו.

שכר הטרחה וההוצאות נקבעים לחקלאי על פי הוצאותיו המדויקות (כולל השימוש בכלים, עבודת הפועלים ושכר טרחתו),

ולא על פי טיב ואיכות הפירות. אמנם אם בית הדין יודע שעדיף למיין את הפירות לפי איכותם לתועלת הצבור, מותר למיינם.

בית הדין מחלק את כל הפירות במחיר שווה, ללא בחינת טיב ואיכות הפירות (שכן המחיר אינו לפי איכות הפרי, וכאמור).

ומכל מקום אם המציאות היא שהמיון יקל על בית הדין ועל הציבור לקבל את הפירות,

ובסך הכול לאחר כל הגביה יגיע בית הדין לסך הכללי של ההוצאות ושכר הטרחה, מותר לבית הדין לקבוע סכום משתנה כפי הצורך.

ולכן כשבית הדין עושה 'אוצר בית דין' לאתרוגים, מותר לבית הדין למיין את האתרוגים

ולקבוע מראש 2-3 מחירים שונים קבועים (לפי רמת הידור האתרוג) כדמי ההשתתפות.

משום שבית הדין מקפיד שהסכום הכללי שיגבה מכלל הצבור לא יהיה יותר מאשר שכר טרחה והוצאות כלליות.

(ובתנאי שיהיה זה בקביעת מחיר מראש, ולא לכל אחד מחיר שונה כפי ראות עיני האדם העומד על החלוקה, שלא יראה הדבר כסחורה).

 

ד. חובת ביעור בפירות אוצר בית דין:

פירות שהכניסום בית דין לאוצר ונמצאים עדיין באוצר בית הדין, אינם חייבים בביעור, כיון שהם מופקרים ועומדים לכל

(ואנו נוקטים ש'בעור' הוא הפקר), אבל מי שקבל לביתו פירות מאוצר בית הדין והגיע זמן הביעור – חייב לבערם.

 

ה. הענות הציבור לחיזוק מסגרת אוצר בית הדין:

המציאות והניסיון מורים כי מסגרת אוצר בית הדין מסייעת ומעודדת את החקלאים לקיים את מצות השמיטה כהלכתה,

הן משום שבית הדין מחייב את החקלאים לשמירת כללי איסור עבודת השדה בשמיטה,

והן משום שכאשר קטיפת הפירות נעשית על ידי שליחי בית הדין בצורה נאותה,

לא נגרם נזק לעצי הפרי (דבר שמונע מחלק מבעלי המטעים להתרצות ולהפקיר את שדותיהם),

והן משום שבית הדין מספק לחקלאים פרנסה בשמיטה בשכר טרחתם בקטיפה וטיפול בפירות באופנים המותרים, כאמור.

לכן, חובה קדושה על הצבור לסייע לגיבורי כוח שומרי שביעית, להרחיב את מסגרת שומרי השמיטה המקדשים שם שמים במעשיהם ומכריזים כי הארץ – ארץ ישראל – מתנה היא מאות הקב"ה.

ובוודאי רכישת פירות וירקות בשמיטה ממסגרת 'אוצר בית דין', גם אם הדבר כרוך בתשלום הוצאות הטפול,

זאת דרך עדיפה מרכישה ממקורות אחרים, ובעיקר חיזוק שומרי השמיטה בארץ הקודש.

אוצר בית דין - שלט על גדר שדה הפועלת ע"פ אוצר בית דין שע"י המכון

אוצר בית דין – שלט על גדר שדה הפועלת ע"פ אוצר בית דין שע"י המכון

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.