1. בית
  2. /
  3. שמיטה
  4. /
  5. קדושת שביעית בפרחים המיועדים...
קדושת שביעית בפרחים המיועדים לריח ובדבש דבורים

קדושת שביעית בפרחים המיועדים לריח ובדבש דבורים

  א. קדושת שביעית בפרחים המיועדים לריח

ב.קדושת שביעית בדבש דבורים

 

  • הרב אשר יעקב וועסטהיים

אב”ד איגוד הרבנים מאנצ’עסטער-

 

  • הרב שמואל ברוך גנוט

מח”ס שלהי דקייטא, ויאמר שמואל ושא”ס

מראשי ישיבת משאת המלך אלעד

 

 

מכתב א’

לידידי הרה”ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט”א

על דבר מה שכתב הגר”ח קניבסקי שליט”א בס’ דרך אמונה (שמיטה פ”ז סי”ט ובביה”ל ד”ה ורד) ומה שהעיר בענין הדסים, יוצא דבפרחים המריחים שאין שום כילוי כשמריחים בהם, צריך להיות ההלכה דאין בהם קדושת שביעית.

ואם כנים הדברים, מובן אמאי לא נזכר בפוסקים מה דין דבש דבורים בשביעית שהדבורים מוציאים הנקטר מכל מיני פרחים. ה

בברכה וידידות והוקרה, אשר יעקב וועסטהיים

******

מכתב ב’

כבוד מכובדנו הגרא”י וועסטהיים שליט”א

אב”ד בד”צ איגוד הרבנים דמאנצ’עסטר

שוכט”ס לפמעכ”ת הדר”ג שליט”א

קדושת שביעית בפרחים המיועדים לריח

בירושלמי (פ”ז דשביעית ה”א) מיבע”ל בשמים מהו שיהא עליהם קדושת שביעית, ולא איפשטא.  והר”ש סיליראו כתב לבאר הס”ד דהירושלמי כך: “וטעמא דאכילת אדם ואכילת בהמה וצביעה והדלקה דהוי דמי לאכילה, דהנאתו וביעורו שווין, אבל בריח בשעת הנייתו ליכא ביעור”.

והסבר אחר בזה הוא דהנה הבעה”מ לסוכה מ’ א’ כתב דלר’ יוסי דקדו”ש חלה גם על דבר שאין הנאתו אחר ביעורו, וכ”ש במה שהנאתו וביעורו שווה, “וכ”ש במה שנהנה בו קודם שיתבער”, והיינו דחסרון הנאתו וביעורו שווה הוא דוקא אם ההנאה היא אחר הביעור, אך כשההנאה היא לפני הביעור, עדיף הוא מהנאתו וביעורו שווה, וכ”כ המשנה ראשונה (פ”ז מ”א) דאם הנאתן קודם ביעורן, כ”ש דנוהג בהן שביעית, כדפי’ לקמן במ”ו, עי”ש. ולפי”ז כתב בשו”ת ישועת משה (ח”א סי’ א אות ג) ובדפי הלכה (עמוד כו), הו”ד בשו”ת משנת יוסף (שביעית ח”א סי’ כד), דזהו גופא כוונת הרש”ס בספק הירושלמי, האם יש קדו”ש בבשמים ומיני צמחים שנועדו לריח, אי ממעטינן רק מה שהנאתו וביעורו אחר ביעורו, אבל בבשמים שהנאתן קודם ביעורן יש קדו”ש, או דממעטינן גם מה שהנאתו קודם ביעורו כבשמים ולכן אין בהם קדו”ש.

ואולם מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א נגע כבר בענין זה בדבריו, שציין כת”ר, ובתוכ”ד ציין לדבריו למש”כ בדרך אמונה ביה”ל פ”ה הכ”ב ובה”ט שם, שם הוכיח מדברי כו”כ ראשונים דבעי’ הנאתו וביעורו שווה ולא מהני שההנאה תהיה קודם הביעור, עי”ש. ועפ”ז ייסד הגר”ח שליט”א שבבשמים שהנאתן וביעורן אינם שווים לית קדו”ש, כיון דאנן קי”ל כהבבלי בסוכה מ’ א’. וע”כ השמיט הרמב”ם ספיקת הירושלמי דידן. (והא דאיתא במשנה בשביעית פ”ז שבורדים יש קדו”ש, כבר ביאר החזו”א שורד נועד לאכילה, כמש”כ בדרכ”א שם).

ואולם הגרימ”ט בס’ השמיטה (פ”ז ד, ה) כתב דצמחים ובשמים העומדין לריח יש בהם קדו”ש, דהוי בכלל “לכם” לכל צרכיכם, והריח גם הוא הנאתו וביעורו שווה, וכותב: וכמו”כ דבר שהנאתו קודם הביעור יש בו קדו”ש, והא דילפי’ דומיא דלאכלה שתהא הנאתו וביעורו שווה (סוכה שם), זהו לאפוקי דבר שהנאתו אחר ביעורו, היינו שהדבר מתבער לפני בוא התועלת של הפרי, עכ”ל הנוגע לענינינו. וכ”כ רבים בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל.

והחזו”א (ד, יט) כתב בתחילה לגבי ד’ הירושלמי הנ”ל “ולא איפשיט שאר בשמים”, ובמשנת יוסף ס”ל דמד’ החזו”א בהמשך, שהביא ד’ המבי”ט  (ח”ב סוס”י סד) דאיכא ספיחין בבשמים, משמע דס”ל דאית ביה גם קדו”ש. ומשום דהחזו”א לשיטתו אזיל שכתב בסי’ כ”ב אות א’ דבבעיא דירושלמי דלא נפשטה, הו”ל ספיקא במידי דעיקרו מה”ת ואזלי’ לחומרא.

ובשו”ת שבט הלוי (ח”ב סי’ רב) כתב כך: “לענין ורדים מבואר פ”ז מ”ו דיש עליהן קדושת שביעית. לענין עשבי פרחים בלי ריח מסקנת הירושלמי דאין עליהן קדושת שביעית, ולענין עשבי ריח בעיא דלא איפשטא, ולהלכה יראה להחמיר בספק דלא נפשט בש”ס הגם י”ל דנוגע בזמנינו רק לשביעית דרבנן אי נימא כדעת הסוברים כן, מכ”מ אין זה פשוט כ”כ, חדא דהספק בש”ס ביסוד הלכה דאורייתא אם מיני בושם נכללו בכלל קדושת שביעית, וכיון דבזמן שביעית דאורייתא עלינו להחמיר שוב לא נפקע חומרתו גם לצד דרבנן, וגם ידוע דיש מחמירים בספיקא דש”ס גם בדרבנן. עכ”פ בנ”ד יראה להחמיר, ובחזון איש כ’ ולא איפשט שאר בשמים, ולא ראיתי בדבריו שם הכרעה להקל”, עכ”ל. ובס’ משמרת השביעית (להגרמ”מ קארפ, פכ”ב טז בהערה) כתב שהגר”ח קניבסקי שליט”א אמר לו שהחזו”א החמיר בזה לעצמו, אך לא לאחרים, והביא שברשימות הר”מ פלס בשם החזו”א שאמר לו שהמנהג להקל בבשמים דאין בהן קדו”ש. ובציץ הקודש (ח”א טו) הביא בשם המהרי”ל דיסקין זצ”ל דאין קדו”ש בהדסים, ואמנם לא ברירא האם כוונת המהריל”ד זי”ע משום שהדס דידן עומד למצוה, וכפי שבס’ שמיטה להגרימ”ט (פ”ז ד, ו) הבין דבריו, או מפני דס”ל דכיון דהיא בעיא דלא איפשטא בירושלמי, ע”כ מקילים בדבר, כדין ספד”ר לקולא, או כהבנת הגר”ח קניבסקי שליט”א דלדידן קי”ל דבעי’ דבר שהנאתו וביעורו שווה. ועי’ אור שמח (פרה אדומה פי”א ולולב פ”ח) דכתב דכל שנלקט לצרכי מצוה ואינו דבר מאכל, אין בו קדו”ש, ועי’ שו”ת משנת יוסף שביעית ח”א סי’ כד ושם סי’ ל בתשובת מרן הגרשז”א זצ”ל, בענין זה ובדבר מללה”נ בד’ מינים בשביעית.

צוף שנשתנה לדבש- בטל מקדו”ש

ואכן, לדעת הגר”ח קניבסקי שליט”א אין קדו”ש בפרחים, וכמבואר בדרך אמונה שם לענין הדס, וה”ה בשאר פרחים. והדר”ג שליט”א העיר מדוע לא חששו שבדבש דבורים יש קדו”ש, שהרי הדבורים מוצצות מצוף הפרחים, ואם מצצו מפרחים שיש בהם ריח ועומדים לריח, א”כ איכא קדו”ש. והוכיח הדר”ג שליט”א מכאן כדעת הגר”ח קניבסקי, שאין קדו”ש בפרחים העומדים לריח, כיון  שהנאת הריח קודמת לביעור הפרח, המתבער ע”י ניבולו וקמילתו.

הנה בהשקפה ראשונה נראה בזה, דהנה במשנ”ב סי’ רט”ז פסק כדעת  רבנו יונה (בפ”ו דברכות) כך: “מוס”ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח”כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ”פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא”ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ”ג במשב”ז מצדד ג”כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל”. וא”כ קי”ל דדבר המתפרק ונשתנה לדבר אחר, לחלק מהדבש, או צוף לדבש, שרי.

ובהכרח הוא כך, דהא אם נחוש לקדו”ש בדבש דבורים, נחוש גם שהדבורה מצצה צוף מכלאי הכרם או מגינות ע”ז וכל איסוה”נ. ובהכרח כמש”כ.

וזאת ועוד, דאם חיישי’ לקדו”ש בדבש דבורים, הא נעבד אסור משום קנס ואינו קשור לקדו”ש, דהא איסור נעבד מבואר בד’ הראשונים בסוף יבמות משדה שנתקווצה לא תזרע למוצאי שביעית, שכל הפירות שבאו מחמת עבודת שביעית, אסורות אף בשל שמינית, ואינו שייך לקדו”ש. וכן יש סוברים שאסרו ספיחין אף בדבר שאין בו קדו”ש, וא”כ אם הדבורים ימצצו צוף מהדסים או אפי’ מפרחים שאין בהם ריח כלל, הלא להנ”ל יש לחוש בזה משום נעבד או ספיחין (וראיתי בספר דיני שביעית, שכתבו שם שאין לקנות ללא הכשר פרחי נוי בשביעית, אף שאין בפרחים ריח, משום חששות אלו דספיחין ונעבד). אלא בהכרח כמשנ”ת, שאין איסור בדבש דבורים שיסודו מצוף פרחים[1].

תשובת הגר”ח קניבסקי שליט”א

ואכן, הצגתי את שאלת כת”ר קמיה מו”ר מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, להדעות הסוברות שיש בפרחים שנועדו לריח קדושת שביעית, א”כ מדוע לא חוששים שבדבש דבורים איכא קדושת שביעית, כיון שהדבש נוצר מצוף הפרחים הקדושים, להני דעות, בקדו”ש.

והגר”ח קניבסקי שליט”א השיב לי דכיון שהצוף נשתנה לדבש, לית ביה קדושת שביעית.

דברי החזו”א: הכל לפי גודל השינוי

ואולם עדיין יש מקום בעניותי לדון בקרקע בענין זה, וכדלהלן:

הנה החזו”א בכורות סי’ ט”ז סקט”ו ביאר דברי רבנו יונה הנ”ל,  וז”ל: “והנה דעת הר”י דכל שנשתנה למחודש אינו כלל איסור, דהוי כנתאפס ונברא אח”כ דבר חדש, וכגידולי איסור בדבר שזרעו כלה. ונראה דמ”מ הכל לפי השינוי, דהא באפרוח שנולד מביצת טריפה בעי למיסר אף לר”י, דשינוי בין גשם הביצה לגשם האפרוח אינו גדול כ”כ, והיינו בשר היינו ביצה”. ובהמשך כתב החזו”א וז”ל: “ונראה לפי”ז שאם מוציאין במלאכת כימי”א אטמים מאיסור ונותנין אותן אח”כ למאכל לתקנו, אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפנ”ע ולא לתערובות, אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי למתק הקדירה, מותר. אבל אם לא נפסל באמצע, תלוי במחלוקת הר”י והרא”ש”, עכ”ל החזו”א.

והנה אף שהחזו”א לא הכריע האם ההלכה כהרא”ש או כרבנו יונה, מ”מ כתב בבירור שגם להר”י בעינן שישתנה טובא ולא מהני בשינוי בעלמא.

תהליך עשיית הדבש ע”י צוף הפרחים

והנה זהו תהליך עשיית הדבש ע”י צוף הפרחים, כפי שלמדתי מהאנציקלופדיה: חומר הגלם ליצור הדבש הוא צוף הפרחים – הנֶקְטָר. הצוף הטרי הוא נוזל מימי, שקוף ומתקתק. הרכבו הכימי תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגאוגרפי. הצוף מכיל מים בריכוז שבין 60% ל-90%, פחמימות בצורת סוכרים בריכוזים שונים, חומצות אורגניות שונות, וכן כמויות זעירות של ויטמינים, מינרלים, חומרי צבע וחומרים אֲרוֹמָטִיים הנותנים לדבש את צבעו וריחו ומרכיבים כימיים נוספים שונים בהתאם לסוג הפרחים. הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך לתוך חלק בקיבתה הקרוי “קיבת הדבש”. בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך במערכת העיכול של הדבורה. בהמשך, הדבורה מוסיפה לצוף נוזל המופרש מבלוטות המצויות בקדמת הפה שלה, המכיל בעיקר אנזימים מפרקי סוכרים. הדבורה נוהגת לינוק את הצוף מקיבתה לחדקה כמה פעמים במשך המעוף, כדי לערבל אותו עם האנזימים. תהליך זה מתחיל את העיבוד של הצוף לדבש. בהגיעה לכוורת מפרישה הדבורה את אגל הצוף לאחד התאים בחלת הדבש, לשם עיבוד מאוחר יותר, או מעבירה אותו ישירות לדבורה פועלת שבולעת אותו אל קיבת הדבש שלה ומיד מפרישה אותו אל בין שתי לסתותיה, שם הוא נחשף לזרמי האוויר הנוצרים בגלל נפנוף כנפי הפועלות שבפתח הכוורת עד שהוא מתייבש ותכולת המים בו יורדת עד 10-20% מהחומר היבש.

ונמצא שהצוף עצמו כולל בתוכו את כל תרכיב הדבש, והדבורה בסה”כ מייבשת את המים שבחומר הצוף ומפרקת את הסוכרים שיש בצוף הפרחים, ועי”כ נוצר דבש מוצק, וא”כ אי”ז שינוי מהותי, ומה שנמצא כאן היה, וא”כ אמאי ס”ל למו”ר הגר”ח קניבסקי שליט”א שכיון שצוף הפרחים נשתנו לדבש, אינו קדוש בקדושת שביעית?

והנה היה אפ”ל דכיון דהסוברים שפרחים שיש בהם ריח קדושים בקדו”ש משום הריח, א”כ אם בצוף יש ריח ואילו בדבש לא נמצא ריח זה, אזי פקע מיניה קדושתו, דהא קדוש היה משום ריחו, והלום הוא דבש למאכל, שאין בו ריח הקדוש בקדו”ש. אולם זה אינו פני המציאות, כיון שלפי המציאות הכתובה לעיל, ריח הפרחים הוא חלק מהדבש, ולכל דבש ישנו ריח אחר, לפי הפרחים ממנו נלקח הצוף. סו”ד אני עני מאד נבוך בזה.

דעת פוסקי ההלכה ומו”מ בדבריהם

שוב הראוני שבס’ פירות שביעית (עמו’ תפח) כ’ שאין קדו”ש בדבש דבורים, שנוצר מצוף פרחי פירות הקדושים בקדו”ש, מפני שהפריחה היא לפני החנטה, ובפירות אזלי’ בתר חנטה. ובס’ הדרת הארץ, מכת”י של הגרצ”פ פראנק זצ”ל (עמו’ קנב) כ’ שאין בדבש קדו”ש, משום שעיקר מצות שביעית היא האכילה, וכיון דנאכל ע”י הדבורה, נעשית מצוותה, דמאכל חיה נמי מעיקר מצוותה, וכל דבר שנעשית מצוותו פקעה קדושתו ממנו כמו דם קדשים לאחר זריקה, עכ”ל. ויש להעיר ממחלוקת הש”ס בבכורות ז’ ב’, וכן לפי העובדות הנ”ל, אזי בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך במערכת העיכול של הדבורה, וקשה לומר שנחשב הוא לאכילתה, כיון שהדבורה כלל אינה אוכלת את הדבש, אלא מאכסנת אותו עד הגיעה לכוורת. ואולי כיון שמקום האיכסון הוא בקיבה, ס”ל להגרצפ”פ שנחשב לאכילתה לנדו”ד.

ובס’ ההנהגה בפירות שביעית (עמו’ רנח) הביא שהגר”נ קרליץ שליט”א השיב לו שאין בדבש קדו”ש, כיון דאף א”נ שיש בפרחים קדו”ש, מ”מ הפרח אינו עומד לצורך הצוף אלא לצרכי ריח, דדוקא בפרי שנתן טעם במאכל אחר, נעשה הכל בקדו”ש, דכל שעומד לאכילה גם טעמו עומד. משא”כ בפרחי ריח, עכ”ד.

ואולם מבירור שערכתי הוברר לי שהקק”ל נותן לבעלי הכוורות זרעים של עצי ריח, כמו עצי אקליפטוס, באזור הכוורות, מתוך מטרה מוצהרת להצמיח עצי ריח לצורך הצוף שיטלו הדבורים מהם, וא”כ במקומות אלו לא תועיל סברת הגר”נ שליט”א.

*******

מכתב ג’

 לרומע”כ ידידי הרה”ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט”א

מה שכ’ מעכת”ה בענין  קדו”ש בפרחים ושמבואר בדברי הראשונים בסוף יבמות כו’, הנה שם מיירי הכל מפירות הראויים לאכילה, ובשו”ת משנת יוסף סי’ ל”ד שציינתם הביא מחו”מ סי’ קמ”א, ובמחכת”ר הלא משם ראיה להיפוך, שהרי כולם דימו שביעית לערלה שיש חילוק בין פירות לזמורות, ולהלכה בהא דשדה שנתקווצה הלא באמת הפירות של שמינית מותרים אע”פ שעבר וזרעה, דהקנס הוא רק לכתחלה, וכמו שכ’ בדרך אמונה פרק א’ סקק”ז, וגם לא שייך בעניננו הא דכל שתיעבתי וכו’ דשם מיירי באיסורי אכילה, וכמפורש בקרא הזה, וכן הוא בכל המראה מקומות שכ’ שם בשו”ת משנ”י, אלא שהוא ג”כ הרגיש בזה, וכתב: “ולכאורה כמו”כ בפרחים”, ולא הבנתי המסתמא בזה, כי ודאי ברור שהם חלוקים, כיון דכל שתיעבתי לך וכו’ מיירי בדברים הראויים לאכילה.

וגם מש”כ במשנת יוסף שם לאסור משום מחזק ידי עוברי עבירה, הנה אם העוברים מאמינים בהיתר מכירה המדומה, הלא הרי הם כאומרים מותר, ולא שייך שיחזרו בהם בגלל שאין קונים מהם, וגם לא שייך בהם קנס, כמבואר בטו”ז יו”ד סי’ צ”ט סק”ט, ואם הם פוקרים לגמרי ואין יודעים כלל שיש בזה איסור הרי הם בגדר שוגג ואין בזה קנס כמבואר בטו”ז שם, וגם י”ל דבאנשים כאלו לא שייך איסור מסייע פילו במסייע ממש כמבואר בש”ך יו”ד סי’ קנ”א סק”ו ועיי”ש בדגו”מ, וגם י”ל עפימש”כ הגאון רבי דוד קרלינער בשו”ת שאילת דוד או”ח סי’ ה’ דלאנשים כאלו שלא יחזרו בהם משום קנס י”ל דלא קנסו חז”ל כלל לגבי אחרים, עיי”ש מה שכ’ בזה לענין חמץ שעבר עליו הפסח, וכ”ש בניד”ד דאין לנו ראיה לכ’ שיש קנס בכלל באינו אוכל, וכנ”ל.

אולם למעשה בא”י מחמירים בזה ומסדרים פרחים למכור רק בהכשר, וכן נאה ויאה, אבל בנוגע לחו”ל שמגיעים לכאן הרבה פרחים מא”י, י”ל דלא שייך לאסור בנוסף להטעמים הנ”ל דהרי הם נמכרים בעיקר לנכרים שהם רובא דרובא של התושבים פה [למשל באנגליה יש נ”ה מליון נכרים ורק רבע מליון יהודים] ובודאי לא עשה שום רושם על המגדלים וכו’ אם איזה מספר מועט של יהודים חרדים לא יקנו פרחים שלהם, א”כ יותר שייך בזה סברת השאילת דוד הנ”ל, והיה נראה דיש בזה סברא גדולה שאין בזה כלל משום מחזק ידי עוברי עבירה בקנייתם.

ובענין קדו”ש בדבש דבורים, רוב תודות על כל דבריכם ודברי גדולי הת”ח הנו”נ בענין זה, ורק הערה אחת חשבתי בענין מה שתירץ הגאון רבי חיים קניבסקי שליט”א שנשתנה, [וכנראה דסבר הגר”ח שליט”א דאע”ג שהרמב”ם פסק (פ”ג מהל’ מאכ”א ה”ג) ד”דבש דבורים כו’ מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים”, אעפ”כ נשתנה עד כדי שלא יהיה בו משום שביעית, וזה לכאורה חידוש], הלא הכריע החת”ס בהגהותיו לאו”ח סי’ רט”ז במג”א סק”ג שבכל איסור שנשתנה להיתר בעינן תרתי לטיבותא, שיעבור מצב של עיפוש וגם שנשתנה לדבר המותר, והביא דברי הר”ן בע”ז שגם המשתנה לדבש עובר מצב של נימוח ומסריח, ועיין בזה באריכות בשו”ת מו”ר במנחת יצחק חלק ה’ סי’ ה’ [וגם בסי’ ס’ לענין בהמה שנתפטמה וכו’ שפסקו האחרונים דאם יש לאסור הוא רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה, דלא כהרמ”א, וכמו שכ’ שם בש”ך, והרי כ’ הש”ך הטעם דמעוכל הרי הוא כשרוף, הרי דלא התיר מטעם שנשתנה בלי זה שעבר מצב של עיפוש, וכ”כ שם בכנה”ג ובערוה”ש, הרי שאין מתירין באכלה הבהמה איסור רק מפני שנשתנה שנשתנה בלי שעבר מצב של עיפוש], וא”כ בענין דבש מאן יעיד לנו שעובר מצב כזה כדי שנוכל להתיר מטעם נשתנה [כמו שהביא הערה זו בשו”ת מנח”י הנ”ל], וא”כ יש בהערה זו מקום עיון בדברים ששלחתם לי, ואשמח לראות תגובתכם בזה.

הכו”ח בכל חותמי ברכות בידידות והוקרה רבה,

אשר יעקב וועסטהיים

 

הערות

[1] וידידי הרה”ג רבי שרגא פייבל שטיינברג שליט”א הצדיק את טענת הגרא”י וועסטהיים שליט”א עפ”ד הרמ”א ביו”ד סי’ ס’ דבהמה שנתפטמה רק מאיסורים, הבהמה אסורה, ואף דהני איסורים נשתנו וכעת הם חלק מהבהמה, ודאי נשתנו כל המרכיבים המציאותיים שהיו במציאות של איסורי ההנאה, וחזינן דכשהתורה אסרה היא אסרה את המציאות ולא את צורתו המציאותית, ולכן אף כשנשתנה עדיין באיסורה קיימא. וע”ז השיבותי לו כך: לענ”ד יש לחלק טובא בין בהמה האוכלת איסור, שנאסרה משום שע”י אכילת האיסור נהפך גופה עצמה לחפצא דאיסורא, כיון שהאכילת האיסור גרמה לה לחיות, [וכמבואר בתוס’ בתמורה (לא, א), שדבריהם הם מקור פסק הרמ”א שכת”ר הביא], ובין דבש שהשתנה מצוף לדבש, ואינו חלק מהדבורה (שהדבורה בכל מקרה אסורה, ואם הדבורה היתה מותרת באכילה והדבורה היתה חיה מצוף אסור, אזי באמת דין הדבורה היה כדין הבהמה שאכלה איסור, או כדין חלב בהמה שכל כולו נוצר מחמץ). והביאור הוא שכשאנו באים לאכול את הבהמה, אנו אומרים שאף שהאיסור שאכלה נשתנה בתוכה, מ”מ כיון ש”עיקר גדילתה מהן”- כלשון התוס’ בתמורה- אזי הבהמה עצמה נחשב כאסורה. אך לא משום שאי”ז שינוי. וממילא כשדבורה הופכת צוף לדבר אחר, לדבש, כבר אינו צוף ופרח וליכא ביה קדו”ש.

 

 

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.