השמיטה לאחר תקופת חז”ל
השמיטה לאחר תקופת חז”ל
השמיטה היא כידוע מצווה התלויה בארץ, וקיומה מותנה בהתיישבות יהודית בארץ ישראל.
ואמנם כל זמן שהעם היהודי ישב בארץ ישראל – היה למצות השמיטה מעמד מעשי וקיומי, אולם מאז יצא העם לגלות, גלות ארוכה, פסקה השמיטה ונושאיה ההלכתיים להיות נדונה בספרותם של פוסקי הדור. ואכן מעטים הם הדיונים ההלכתיים סביב מצוות השמיטה בספרותם של גדולי הפוסקים למאז חתימת התלמוד ועד למאה השנים האחרונות.
ראשון חוקרי ארץ ישראל – רבי אשתורי הפרחי – כותב בספרו “כפתור ופרח”:
“עכשיו בארץ ישראל רוב פירותינו משל גוים הם” , שכן כמעט ולא היו יהודים שעסקו בחקלאות.
והרדב”ז (רבי דוד בן זמרא) מגדולי הפוסקים שחי בארץ ישראל – מספר לפי תומו:
“לקנות שדות או כרמים – לא נהגו היהודים במלכות הזה (שלטון הטורקים), ולא נסו ללכת באלה… ונתפרסם זה בין הגויים , עד שיש מן הטפשים שבהם אומרים: כי היהודים אם יזרעו – לא יגדל”
(שו”ת רדב”ז אלף ר”ח).
אולם, מידי פעם, עלו הלכות מצוות הארץ על שולחנם של פוסקי הדור, כשהרקע היה יהודי בודד בארץ ישראל הנזקק לפתרונה של בעיה הלכתית בהלכות מצות התלויות בארץ שנבעה מהיותו בעל קרקע:
“ילמדנו רבנו – נשאל הרדב”ז – אם בני עזה חייבים להפריש תרומת ומעשרות, מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות – אם היא (עזה) מארץ ישראל לעניין זה או לא”
(שם אלף ק”ה).
השמיטה בתקופה שלאחר גירוש ספרד
שינוי מהותי חל בעקבות גירוש ספרד, שהביא יהודים רבים להתיישב בארץ ישראל.
המבי”ט – רבי משה מטראני – שהיה מגדולי הפוסקים בדור שלאחר גירוש ספרד – אף הוא נשאל על תרומות ומעשרות ואף על השמיטה.
ובתקופה זו החל הדיון אם מותר לעבוד בקרקע שבארץ ישראל מטעם חיוב התשלומים לשליטי הארץ.
הדוגמה הבולטת ביותר היא השאלה שנשאל רבי מרדכי רוביו, שהיה רב וראש ישיבה בחברון לפני כמאתיים שנה:
יהודי בעל קרקע בחברון, ובקרקע זה גדל כרם, אך העבודות נעשות על ידי גוי. מה עליו לעשות בקרקעו בשנת השמיטה?
רבי מרדכי רוביו השיב לשואלו שעליו למכור את הכרם לגוי במכירה גמורה, ולאחר שנת השמיטה לשוב ולקנות את הכרם מן הגוי
(שו”ת שמן המור יורה דעה סימן ד)
היתר זה למכור את הקרקע, או את הכרם לזמן מסוים, שימש יסוד להיתר המכירה בשנים הבאות על ידי גדולי ישראל.
