השמיטה בתקופת חז"ל

השמיטה בתקופת חז"ל

השמיטה בתקופת חז"ל

תולדות העם היהודי בתקופת חז"ל השתרעו על מאות שנים, מהם ישב עיקרו של העם היהודי בארצו, ומהם בגולה.

בימי הבית השני, כשהשתדלו ישראל לשמור על מצות השמיטה – שלא כבימי בית ראשון – זכו לסיוע ולהקלות בגביית המיסים בשנת השמיטה מידי מלכי אומות העולם ששלטו בהם. עובדה זו באה להעיד על רצונם העז של יהודי ארץ ישראל לקיים את מצות השמיטה, ולהעביר מסר על כך לשליטי הארץ שיתחשבו בקיימם מצוה זו.

ברם מצויים מקורות בספרות חז"ל המציינים ש"נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות" (גיטין נד, א).

כמו כן, גזרו חז"ל על איסור אכילת ספיחים, "מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזירעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הם"

(לשון הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פ"ד ה"ב).

ומשנה במסכת שביעית מספרת על תיאור היסטורי של הלכה:

"בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו, את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה"

(פ"ד מ"א).

מקורות אלו הינם חלק מתוך מקורות רבים בספרות חז"ל המצביעים, לכאורה, על אי הקפדה בקיומה של מצות השמיטה.

עיון כולל במקורות אלו מוכיח שהכלל – "ישראל חשודין על השביעית" נאמר רק לגבי דינים אחדים, אך לא בא כלל זה להכליל את כלל עם ישראל באי הקפדה בקיומה של מצות השמיטה.

כמו כן גם אלו שפרצו גדר, לא עשו זאת בפרהסיא, אלא בצנעה, ומכאן הביטוי "חשד", על דבר שאינו גלוי ומפורסם .

ובעיקר ניתן ללמוד ממקורות אלו שהחשד היה על אי הקפדה באכילת ירקות (ספיחים) האסורים בשמיטה, ובאיסור סחורה וקדושת שביעית. אך במלאכות האסורות מן התורה – זריעה, זמירה, קצירה, ובצירה – כלל העם היהודי הקפיד לקיימם.

השמיטה בתקופת חז"ל

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.