1. בית
  2. /
  3. שמיטה
  4. /
  5. המקומות בהם נוהגת מצות...
המקומות בהם נוהגת מצות השמיטה 

המקומות בהם נוהגת מצות השמיטה 

המקומות בהם נוהגת מצות השמיטה 

א. מצות השביעית היא אחת ממצוות התלויות בארץ, וע”כ נוהגת בארץ ישראל בלבד, שנאמר (ויקרא כה, ב):

“כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם”

(אולם שמיטת כספים אינה תלויה בארץ, ויתבאר דינה בפרק כ).

אין כל המקומות שווים לדיני השמיטה

ב. אף בארץ ישראל אין כל המקומות שווים לדיני השמיטה, ויש חילוק בין מקומות שנכבשו ע”י עולי מצרים בלבד לבין מקומות שנכבשו גם ע”י עולי בבל, לבין מקומות שלא נכבשו אף ע”י עולי מצרים, אף שהם מארץ ישראל המובטחת לאברהם אבינו.

ולהלן נבאר את דינו של כל אחד מהמקומות, ואת גבולותיו.

ג. במקומות שנכבשו אף על ידי עולי בבל נוהגים כל דיני השמיטה.

במקומות שנכבשו רק על ידי עולי מצרים, אין נוהג איסור ספיחין (דיני ספיחין יבוארו להלן פרק טז), אך אסור לעבוד שם עבודת קרקע האסורה בשמיטה, וכמו כן, הגדל שם קדוש בקדושת שביעית, וחייבים לבער את הגידולים כשהגיע זמן הביעור. ויש חולקים וסוברים, שמקומות שנכבשו רק על ידי עולי מצרים, אין הגדל שם קדוש בקדושת שביעית, ולא נאסרה שם אלא עבודת קרקע. והעיקר להלכה כדעה ראשונה.

ובמקומות שלא נכבשו אף על ידי עולי מצרים, אין נוהגים דיני שביעית כלל, אף אם הם בגבולות ארץ ישראל המובטחת.

ד. על מיקומם של הגבולות המדויקים היכן כבשו גם עולי בבל והיכן כבשו רק עולי מצרים, רבו הדעות בפוסקים.

ובס”ד נכתוב ונפרט כאן את הגבולות ע”פ הבנתנו בדעת הרמב”ם.

ודע, שדעת רבינו הרמב”ם שרוב ככל ארץ ישראל נכבשה אף ע”י עולי בבל – בחלק הדרומי, צפוני, מזרחי, ורק בחלק המערבי יש חבל ארץ בצד הדרומי ובצד הצפוני שנכבש רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל.

ובסעיפים הבאים נבאר את הדברים.

גבולות ארץ ישראל לעניין שמיטה

הגבול הדרומי

ה. הגבול הדרומי מזרחי של ארץ ישראל, מתחיל מהקצה המערבי של לשון ים המלח הפונה נגבה

(וכל מה שמתחת ים המלח, כלומר הפאה הדרומית, וק”ו מזרחית לים המלח, כגון היישוב ‘צפי’, הם כחו”ל לכל דבר. והחלק המזרחי עד נחל ארנון הוא מואב שלא טיהרו, ודינו כחו”ל, ומעליו הוא שטיהרו בסיחון ונתבאר דינו לעיל), ויורד לתמר, ועם נחל הערבה יורד כלפי מטה ובאלכסון, עד חיבור הנחלים של נחל הערבה ונחל פארן, ויורד עד תחתית הנחל (שהוא ממול מריבת קדש- פטרה- הֹר הָהָר, ונמצא במעלה N30º19’48), ומשם מתעקל הגבול לכיוון הים הגדול, ועל כן כל אשר מזרחית לנחל הערבה – דינו כחו”ל.

ו. הגבול הדרומי :

פאת דרום של ארץ ישראל, ממשיך ממורד נחל פארן, דרך מעלה מישר, צוקי עריף, נחל כרכום, ואדי עין קדיס, ואדי אל עריש והים הגדול. וכל אשר מעבר לגבול זה כגון הערבה הדרומית הכוללת בתוכה את היישובים יהל, קטורה, יטבתה, סמר, אליפז, אילות ואילת, דינם כחו”ל, וספק ערלה שם לקולא.

ז. בנוגע לגבול הדרומי מערבי של ארץ ישראל, מצאנו הפרש בין כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל, כאשר מנקודת אשקלון היושבת על שפת הים הגדול, יש קו גבול המגיע מכזיב בצפון, הולך על הים, נכנס ביבשה באשקלון העתיקה, וממשיך עם אותו קו גבול עד מורדות נחל מצרים, כאשר קו גבול זה מותיר את היישובים: אשקלון העתיקה (וחלק מהחדשה שעל שפת הים), זיקים, עזה, רפיח, נירים, ניר יצחק, כרם שלום, תלמי יוסף, בני נצרים ועוד, מערבית לקו, ואלו לא נכבשו אלא רק ע”י עולי מצרים. ומאידך יישובי עין הבשור, מבטחים ועוד, נכבשו גם על ידי עולי בבל. והיישובים: נתיבות, שדרות, אופקים ותפרח, דינם כשאר חלקי ארץ ישראל לכל דבר, ונוהג בהם כל דיני שביעית ומעשרות, ואפשר לכתחילה להפריש מהגדל שם על הגדל בשאר חלקי הארץ שנכבשו על ידי עולי בבל.

הגבול המערבי

ח. הגבול המערבי של ארץ ישראל הוא הים הגדול, והגבול נכבש כולו על ידי עולי מצרים עד הֹר הָהָר שבצפון, שלדעת רבינו הרמב”ם הם הרי הבניאס בלבנון (ונמצא במעלה N35º10’30), ועולי בבל כבשו מאשקלון עד כזיב, כאשר כל הישובים שעל שפת הים, כלולים בתוך כיבוש עולי בבל (והקו הנמתח מכזיב לאשקלון הוא מערבית להם על הים). ומכזיב יוצאת רצועה לעכו (והיא איננה על שפת הים ממש, אולם היא אבדה בימינו ואין לחוש לה), ומהקצה של אותה רצועה יוצא קו גבול על היבשה עד ממול הֹר הָהָר, כאשר את הצד המערבי שעל שפת הים כבשו רק עולי מצרים, ואת הצד המזרחי כולו, כבשו גם עולי בבל.

וממילא היישובים שיושבים על שפת הים, כגון:

ראש הנקרה, צור, צידון, בירות, נכבשו רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל, ושאר היישובים בצפון שאינם על שפת הים, כגון:

שלומי, קריית שמונה, מטולה ועוד, נכבשו גם על ידי עולי בבל.

הגבול הצפוני

ט. הגבול הצפוני – פאת צפון של ארץ ישראל, מתעקל מהֹר הָהָר (הרי הבניאס שבלבנון), לכיוון חמה “נכח לבוא חמת” (העיר חמה שבסוריה), והגבול עובר דרך הנחלים שם, ומתחבר לנהר אלאעסי, שמסובב את חמת ואפשר שבקצהו הוא צדד, וממשיך עם הנהר כלפי הגבול המזרחי.

 

י. הגבול הצפוני מזרחי של ארץ ישראל, יורד מחמה עם נהר אלאעסי ומתחבר אל נחל ראסטן, וממשיך לרדת אל אגם חומס (ימה דחומץ), יורד אל בעל בק (בעל בכי), יורד אל זפרון, ומשם הגבול נוטה מזרחה לכיון נהר פיגה (ואדי בארדה) ומתקרב לעיר דמשק, ומגיע לחצר עינן שהוא קצה הגבול הצפוני מזרחי. ומשם יורד הגבול אל נחל שניר כאשר הר חרמון חוץ לגבול האמור בתורה (ולא נכבש אלא על ידי משרע”ה עם כיבוש עבר הירדן), ויורד עם נחל השניר והבניאס אל מערת דן, אגם החולה, הכנרת, נהר הירדן עד ים המלח.

מקומות מסופקים

בתוך גבולות הארץ, יש כמה ישובים שלא כבשום או שהתירום וכן רצועות של חו”ל, אלא שהלכה למעשה, שמקומות אלו אין ברור מיקומם, ואף אם ידוע מיקומם – אין ידוע הגבול שלהם, ולכן למעשה מקומות שנאבדו אין לחוש להם כלל, ומקומות שיש עדות לגבם, יש לנהוג לחומרא מכמה טעמים.

(ויש שהוסיפו עוד מקומות חדשים לחוש להם, כגון רמלה, ואין לחוש לזה למעשה, כי מקום זה נכבש גם על ידי עו”ב, וכן עיקר).

שמיטה בסוריא

בסוריא, אין שביעית נוהגת מן התורה (אפילו בזמן הבית), אך מ”מ גזרו חכמים שלא לעבוד שם בקרקע (לא חורשים ולא מנכשים, לא זורעים וכדומה), ולא בפירותיה בעודם במחובר (לא קוצרים ולא בוצרים וכדומה). כמו כן, נוהגים דיני קדושת שביעית על היבול הגדל בה, ויש חולקים וסוברים שאין קדושת שביעית על הגדל בה. והכל מודים שאין גזירת ספיחים בסוריא, והם מותרים באכילה.

לא אסרו חכמים בסוריא אלא מלאכות הנעשות במחובר, אבל מלאכות הנעשות בתלוש כגון מלאכות הנעשות בפירות ובתבואה לאחר שנתלשו, כגון:

דישה, זרייה וכיו”ב, התירו חכמים לעשות בסוריא אפילו בפירות של ישראל חשוד.

ויש חולקים וסוברים שלא הותר לעבוד בתלוש אלא אצל גוי. והעיקר כדעה הראשונה.

כל דיני שביעית בסוריא לא נאמרו אלא בקרקע של ישראל, אך בקרקע של גוי – הפירות חולין לכל דבר, ואין בהם קדושת שביעית, ואף מותר לישראל לעבוד שם במחובר, ויש חולקים ואוסרים לישראל לעבוד במחובר אף בקרקע השייכת לגוי, והלכה כדעה ראשונה.

מקומות נוספים מחוץ לארץ ישראל לעניין שמיטה

בארץ מצרים, בבל, עמון ומואב (שלא טיהרו בסיחון), אין נוהגים דיני שביעית כלל, ודינם כחוץ לארץ לכל דבר.

בעבר הירדן (עמון ומואב שטיהרו בסיחון, וארץ סיחון עצמה), כל דיני שביעית נוהגים שם מדבריהם, מלבד איסור ספיחין, שלא גזרו חכמים בעבר הירדן, ויש אומרים שהיינו דווקא במקומות שלא כבשו עולי בבל בעבר הירדן, אבל במקומות שכבשו, נוהג שם כל דיני שביעית כולל גזירת ספיחין, והעיקר להלכה שעבר הירדן גם במקומות שכבשו עולי בבל, לעולם יהיה דינם פחות מארץ ישראל ולא גזרו שם גזירת ספיחין כלל .

יז. יש אומרים שמותר לעשות בתלוש בעבר הירדן וכדין סוריא. ויש החולקים ואוסרים, ומסתבר להלכה כדעתם

(ודין יבול נכרי הבא מעבה”י, לגבי קדו”ש לדעת המחמירים בא”י, ראה מש”כ בהערה).

גבולות עבר הירדן הם:

מנחל זרד שבקצה ים המלח עד נחל ארנון (הנמצא באמצעו של הים ממול עין גדי), זה מואב שלא טיהרו בסיחון ודינו כחו”ל גמור. מנחל ארנון עד נחל יבוק, זה ארץ עמון ומואב שטיהרו בסיחון, ונוהגים שם מצוות הארץ מדבריהם, להוציא את הפינה הימנית של חבל ארץ זו, שהיא מסמוך להר נבו, מזרחית עד הדרך הגדולה למדבר, וצפונית עד נחל יבוק, שזו ארץ עמון (וכוללת את רבת עמון של ימינו) – שלא טיהרו בסיחון, ודינה כחו”ל. ומנחל יבוק וצפונה היא ארץ הבשן, הגלעד והגולן, נוהג שם כל מצוות הארץ מדבריהם. וגבולות חבל ארץ זו, כל אשר מזרחית לנחל שניר, דן, והבניאס, מהר חרמון, דרך אגם החולה, ים כנרת, ולאורך כל גבול הירדן עד מקור נחל יבוק, כל אשר מזרחית לקו זה, דינו כעבר הירדן, עד הקצה המזרחי שמעבר ליגר שהדותא. ושטח זה כולל בתוכו את כל ארץ הגולן של ימינו, שדין חבל ארץ זה כדין עבר הירדן.

שמיטה בירושלים בין החומות

יבול הגדל בירושלים עיה”ק ת”ו (בין החומות), נוהגים בו כל דיני שביעית אע”ג שלא נתחלקה ירושלים לשבטים.

ומכל מקום, דיני שביעית נוהגים שם רק מדברי סופרים וככל ארץ ישראל, אע”ג שירושלים בקדושתה היא עומדת עד עתה ולא בטלה לעולם.

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.