אמונה ובטחון
אמונה ובטחון
“טעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון בה’.
כי חשש הקב”ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי, וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה’ ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג. ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה’ מן המנהג הטבעי לגמרי.
כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי לא להכחיש חילם.
והקב”ה אמר שש שנים תזרע שדך מדי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כוחה שלא תכחיש.
ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה השישית לא יכחיש חילה, הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כוח, ואמר ה’ אדרבא שבשנה השישית יוסיף כוח כל כך עד שנאמר ‘וציוויתי את ברכתי בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים”, וע”י כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע “כי לי כל הארץ”. וע”י זה יהיו עיניך נשואות אל ה’, כמו שמצינו בירידת המן ליומו, כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה’, ויבטחו בו תמיד, כך עניין השמיטה”.
(כלי יקר, בהר)