שומרי השמיטה של מזכרת בתיה
שומרי השמיטה של מזכרת בתיה
בחג הסוכות תרמ”ג שכנע רבי שמואל מוהליבר זצ”ל את הברון דה רוטשילד מפריז לתמוך בתכנית שיזם יחד עם הרב יחיאל בריל, שאיכרים יהודים מדרום רוסיה יקימו מושבה חקלאית בארץ ישראל.
לאחר מספר פגישות, הסכים הברון רוטשילד לממן את בניית הבתים וארגונים יהודיים הקצו למתיישבים החדשים אדמות.
רבי מרדכי גימפל יפה זצ”ל, הרב של העיירה הסמוכה רוז’נוי, והרב יחיאל בריל, בחרו עשרה איכרים יהודים ובני משפחותיהם, מתושבי הכפר פבלובקה, כדי שיעלו לארץ ויתחילו להקים את המושבה החדשה, אך בני הקבוצה ביקשו שעוד יהודי ייסע איתם לארץ ישראל.
“אנחנו עשרה יהודים וכך אנחנו יכולים להתפלל את כל התפילות במניין כשר”, אמרו האיכרים היהודים, “אבל מה נעשה אם אחד מאתנו ייפול למשכב, יהיה חולה בשפעת או שיהיה לו חום גבוה, למשל? איך נוכל להתפלל אם אחד מאתנו יחלה? לכן אנחנו רוצים שהקבוצה שלנו תמנה לפחות אחד עשר יהודים”.
היהודים דרשו לקחת איתם גם את ר’ חיים משה פרס, שהיה יהודי חכם ופיקח. הברון רוטשילד הסכים, ואחד עשר היהודים החרדים יצאו לדרך, עזבו את הכפר היהודי ועלו לארץ הקודש, ארץ ישראל
הקמת מזכרת בתיה
אחד עשר היהודים הגיעו בהתחלה ליישוב ‘מקווה ישראל.
כשהם הגיעו ארצה הם גילו שעדיין לא נרכשו אדמות חקלאיות עבורם, לכן, בהיותם איכרים מנוסים, ביקשו מנציג הברון רוטשילד, הפקיד הירש, לאפשר להם לצאת לחיפוש אחר קרקעות מתאימות.
הפקיד הירש הסכים ושלושה מהם יצאו לדרך, כדי לחפש מקום טוב להקים בו מושבה יהודית. הם סיירו בכמה וכמה מקומות בארץ ישראל וחיפשו אדמה חקלאית פורייה וטובה.
לאחר שביקרו בכמה מקומות ופסלו אותן, הגיעו השליחים לאזור הכפר הערבי עאקיר, שם ראו אדמה שחורה המתאימה לגידול חיטים.
הם שמחו על מציאת המקום המתאים וקנו אלפי דונמים. הם התחילו לחרוש את האדמה וקראו למושבה שלהם “עקרון”.
כעבור תקופה הגיע הברון רוטשילד למושבה וביקש מהמתיישבים להחליף את שם המושבה ל’מזכרת בתיה, על שמה של אימו. המתיישבים הסכימו בשמחה ומאז ועד היום אנו מכירים את המושבה ‘מזכרת בתיה, הנמצאת ליד קריית עקרון, נס ציונה ורחובות.
“אנחנו צריכים להקים במושבה החדשה שלנו תלמוד תורה לילדים שלנו”, אמר ר’ אברהם יעקב, אחד האיכרים, לחבריו.
“בוודאי”, הסכימו חבריו, “אבל מאיפה נשיג מלמדים לילדים?”
“אנחנו ניסע לירושלים, ניפגש עם רבני העיר העתיקה, ונבקש מהם שישלחו לנו מלמד מצוין ומסור”, הציע ר’ מוישה מלר.
“רעיון מצוין”, הסכימו חבריו, “נשלח את יענקל לירושלים”…
ואכן, מיד עם עלייתם ארצה קשרו מייסדי המושבה קשרי ידידות עם רבני עיר הקודש ירושלים, ואימצו לעצמם את מנהגי ירושלים. הם העדיפו לבחור מקרב רבני ירושלים לכהן פאר על כס הרבנות במושבה והשתדלו לקחת מירושלים מלמדי תינוקות שילמדו את ילדיהם תורה, משנה וגמרא.
והנה קרבה לה שנת השמיטה.
בשנת השמיטה, כולנו יודעים, התורה הקדושה אוסרת לעבוד בה את אדמת ארץ ישראל.
בערב שנת השמיטה הראשונה, שחלה בשנת תרמ”ט, נזקקו מייסדי המושבות החדשות בארץ ישראל להתמודד קיום מצוות השמיטה הלכה למעשה.
באותה התקופה התעורר פולמוס ציבורי בארץ ישראל ובתפוצות הגולה על הצורך והאפשרויות לקיים מצווה, שמאות שנים נבצר מעם ישראל לקיימה.
אמנם במשך כל שנות הגלות גרו יהודים בארץ, אך כולם לא עבדו בחקלאות ולא עמדו בפני השאלה האם לקיים בארץ ישראל את הלכות שביעית בשדה ובכרם.
רבני ירושלים, ובראשם מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ”ל, יצאו בקריאת קודש לבני המושבות לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ולהימנע מעבודות האדמה האסורות בשנה השביעית. הם שיבחו מאד את הזכות להקים יישובים בארץ ישראל, אך הדגישו את החובה לקיים את מצוות השמיטה, שזה מאות בשנים נבצר מאבותינו לקיימה.
הרבנים ציינו שחז”ל אומרים שבגלל שעם ישראל לא שמר את הלכות השמיטה בארץ ישראל, לכן עם גלה מארצו. רבני ירושלים הבטיחו למתיישבים “כי שביתת הארץ תהי להם לברכה”.
לקיים את המצוות התלויות בארץ
עוד לפני עליית המייסדים של ‘מזכרת בתיה לארץ ישראל, בעת שבאו בדברים עם ר’ יחיאל בריל וישבו עמו על תנאי עלייתם לארץ, הם ערכו הסכם מפורט ביניהם ובין שליחי הברון רוטשילד, והדגישו בתוך ההסכם את הדברים הבאים: “כאשר נתיישב באחוזה אשר תינתן לנו, אין לפקידי החברה אשר במקווה ישראל להתערב בענייננו רק בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, אבל בדברים שבין אדם למקום ומצוות המעשיות אין להם להתערב, ולומר לנו כה תעשו או כה לא תעשו, כי אם ככל אשר יורו לנו תופשי התורה כה נעשה ונצליח” (יסוד המעלה, עמ’ 14).
מייסדי המושבה רצו לקיים את המצוות התלויות בארץ כהלכה, ובישיבה שקיימו אנשי מזכרת בתיה הם הצביעו ברוב קולות לקבל את ההחלטה שלא לעבוד באדמות היישוב בכל שנת השמיטה.
הסכסוך עם פקידי הברון:
עוד לפני שנת השמיטה תרמ”ט היו ויכוחים ומריבות בין תושבי מזכרת בתיה ובין אנשי הפקידות של הברון, על רקע דרישות הפקידים בענייני ניהול העבודה ובענייני קיום המצוות. פקידי הברון באו בטענות לחקלאים שהם מתפללים יותר מדי זמן ובזמן הזה הם מתבטלים ממלאכת האדמה…
הברון רוטשילד שמע את טענות פקידיו ומיהר לשלוח מברק לראשי המתיישבים ב’מזכרת בתיה, בו הוא כתב להם: “עבדו את ה’ אלוקינו בכל אוות נפשכם, והאריכו בתפילה כחפץ לבבכם, ואיש אל יפריעכם”. הברון דווקא רצה שהחקלאים החרוצים ימשיכו לשמור תורה ומצוות ויתפללו ברצינות ובכוונה רבה.
בכל שנת השמיטה – לא נעבוד בקרקעות
אבל הדברים הרעים שפרסמו אותם אנשים רעים על “עצלותם” של תושבי מזכרת בתיה, השפיעו לבסוף, כנראה, על הברון רוטשילד, כאשר אחרי שנתיים נודע לו על החלטת התושבים לשבות בשנת השמיטה ולא לעבוד בקרקע.
הברון ופקידיו טענו שצריך למצוא את הדרכים כיצד להקל ולהתיר את עיבוד האדמה גם בשנת השמיטה, אך מתיישבי המושבה הודיעו: “לא ולא, הגענו לארץ ישראל כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ כהלכתן, לכן בכל שנת השמיטה – לא נעבוד בקרקעות שלנו”.
החלטת מייסדי מזכרת בתיה לשבות בשביעית לא הייתה מובנת לפקידי הברון, וגרמה למריבה וויכוח בינם לבין תושבי המושבה.
פקידי הברון ניסו בדרכים שונות ומשונות להניא את מייסדי המושבה מהחלטתם זו, ולשם כך לא נמנעו אף מלנקוט דרכים ערמומיות, כולל דיבורי לשון הרע על מייסדי המושבה בפני הברון רוטשילד, שאהב אותם מאד.
בהתחלה נקטו פקידי הברון יד רכה. הם ניסו לשכנע את החקלאים ב’מזכרת בתיה לעבוד באדמותיהם אף בשנת השמיטה, אך כשראו שאינם מצליחים לשנות את החלטת מייסדי המושבה מלשבות בשביעית, החלו להציק למתיישבים ולנהוג בהם ביד קשה, דבר שמצא את ביטויו בדרכים שונות ומגוונות.
פקידי הברון מנסים למנוע את מצוות השמיטה
כדי לכפות על תושבי המושבה לעבוד בשנה השביעית ביקשו פקידי הברון לשנות את שיטת ניהול המשק, וקבעו שכל משפחה תזכה לתמיכה חודשית הנחוצה לה למחיה מאת פקידות הברון. הם גם גזרו שכל משפחה תביא את יבול אדמתה והכנסותיה משנת תרמ”ח לבית פקידות הברון, כאשר בכוונת הפקידים להפסיק את מתן התמיכה עם קבלת התבואה ובכך לאלץ את המייסדים לצאת לעבוד בשביעית.
הגזרה למסור את התבואה לפקידות הברון נגזרה על מייסדי המושבה על ידי הפקיד בלוך ביום שישי, ערב כניסת שבת קודש.
“שמעת את החדשות, יענקל?”, שאל ר’ מוישה מלר את חברו הטוב.
“כן, פשוט חוצפה”, השיב יענקל, “הפקידים של הברון רוצים להשתלט לנו על היבול. הם יכריחו אותנו להביא להם את כל מה שאדמותינו הצמיחו ולאחר מכן הם ישלמו לנו משכורת? היה לא תהיה. כך הם רוצים לשלוט עלינו ולהכריח אותנו לעבוד בשמיטה”.
“הפקידים ייקחו מאתנו את כל מה שגידלנו, וייתנו כסף רק למי שיעבוד בשמיטה”, הוסיף ר’ צבי ארקין, אחד החקלאים, “אנחנו לא נקשיב להם”.
הקדוש ברוך הוא יעזור לנו!
מייסדי המושבה החליטו למחרת שלא להקשיב להוראה של פקידי הברון. ולא לתת לפקידי הברון את היבול החקלאי שלהם.
“אנחנו זורעים וקוצרים בשדות שלנו. מדוע שניתן את התבואה והפירות שלנו לפקידי הברון?”, אמרו החקלאים, “הרי כולנו יודעים שכל מטרת הפקיד היא להפריע לנו מלקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ולהפקיר את אדמותינו בשנה השביעית. לא, לא ניתן לו לשלוט עלינו ולהכריח אותנו שלא לשמור שמיטה!”.
האספה התפזרה וחברי ‘מזכרת בתיה החליטו לסרב לדרישות הפקיד. הפקיד בלוך חזר ביום ראשון למושבה והשמיע שוב פקודותיו באזני מייסדי המושבה, כולם נעמדו והודיעו לו: “לא ניתן לכם כלום, מחוט ועד שרוך נעל! אתם לא תפריעו לנו לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה! אנחנו נמשיך לעבוד את האדמות בשנה השישית ובשנה השמינית שאחרי שנת השמיטה והקדוש ברוך הוא יעזור לנו!”
חסר אונים, כועס ורוגז, חזר הפקיד בלוך ל’מקווה ישראל, מבלי שהצליח לממש ולכפות את מזימתו על חקלאי ‘מזכרת בתיה. הוא החליט להפסיק לעזור למתיישבי המושבה, עד שיחליטו לעבוד בשדות גם בשנת השמיטה.
באותם ימים שרר מתח עצום במושבה, פקידי הברון היו בטוחים כי יצליחו להתגבר על עקשנותם של החקלאים יראי ה’, כך שלפחות חלקם ייכנעו ויחזרו לבקש את תמיכת הפקידות. מנגד, אנשי המושבה חששו מאד מכך שיהיה מי שייכנע לשרירותם של הפקידים.
שנת השמיטה החלה ומתיישבי ‘מזכרת בתיה הפסיקו לעבוד באדמותיהם. פקידי הברון הפסיקו לעזור להם והמתיישבים סבלו מרעב וממחלות.
היישוב המשיך וצמח, גדל ושגשג
“מה יהיה אבא?” שאל יהודל’ה הקטן את אביו ר’ מוישה מלר, שהפסיק לעבוד ולגדל חיטה וישב בביתם ליד הגמרא הגדולה, “אם לא תעבוד בשמיטה, כפי שדורשים הפקידים של הברון רוטשילד, לא יהיה לנו מה לאכול וכל היישוב שלנו ייהרס”.
אבא ר’ מוישה חייך אליו חיוך גדול ואמר: “יהודל’ה יקירי, אתה חושב שהפקידים של הברון רוטשילד מנהלים את העולם? הם לא מחליטים שום דבר. השם מחליט הכול, הוא מביא לנו את החיים, את הבריאות ואת הפרנסה. השם רוצה שנשמור שמיטה ולא נעבוד כל השנה באדמותינו, והשם יעזור לנו, אתה תראה”.
וכך היה, המתיישבים דבקו בדרך התורה ושמרו שמיטה כהלכה. היישוב המשיך וצמח, גדל ושגשג. החקלאים יראי ה’ הפכו בשנה זו ל’גיבורי כח אשר הכניעו את אותם פקידים סוררים, והפכו להיות ‘עושי דברו של השי”ת שלא הסיר חסדו וישועתו מאיתם. המושבה והחקלאים המשיכו לתפקיד בעוז ובגבורה והתגברו על כל הקשיים והמהמורות.
“אתה רואה, יהודל’ה?”, אמר אבא, שכבר ניהפך לסבא זקן, לבנו יהודה, שגם הוא כבר היה סבא לשלושים נכדים ונכדות חמודים,
“בזכות ששמרנו את מצוות השמיטה, הקדוש ברוך הוא עזר לנו”.
שומרי השמיטה של מזכרת בתיה