אלפיים במקום שבע-מאות 

אלפיים במקום שבע-מאות 

“צחי! אתה יכול להיכנס לחדרי, בבקשה?” קרא שאול, מנהל הסוכנות היהודית בירושלים למנהל החשבונות שלו.

צחי נכנס לחדר המנהל ושאול נפנף בהתרגשות במכתב פתוח. “מיסטר ג’ייקוב מטורונטו שלח לנו צי’ק עם מאה מיליון לירות, תרומה לסוכנות היהודית בארץ ישראל”.

“אוהו! כמה נפלא! אז כעת תעלה לי את המשכורת?”, צחק מנהל החשבונות.

“צר לי לאכזב אותך צחי, אבל מיסטר ג’ייקוב כתב במפורש במכתב שהוא תורים את כל הכסף לנטיעת פרדסים בארץ ישראל. יש לך מאה מיליון לירות לחלק לכול המושבים והקיבוצים בארץ שרוצים לנטוע פרדסים של תפוזים, קלמנטינות, אשכוליות ולימונים, ואל תשכח לשלוח דו”ח מפורט למיסטר ג’ייקוב. אם אנחנו רוצים שהוא יתרום לנו עוד כסף, צריך להראות לו שעשינו דברים טובים עם מאה מיליון הלירות שלו”.

צחי הכין רשימה מפורטת של הוצאות ועובדי הסוכנות היהודית יצרו קשר עם כול החקלאים בארץ, כדי להציע להם לשתול פרדסים של עצי פירות הדר, פירות ארץ-ישראלים טעימים ומשובחים. בעלי הפרדסים שמחו מאד על התרומה הגדולה והבטיחו לשתול עוד ועוד פרדסים, לטפל בעצים ובפירות באהבה ובמסירות.

ונטעתם כל עץ מאכל

הגיע קובי, שליח הסוכנות, למזכירות היישוב החרדי קוממיות והציע להם, בעיניים בורקות, לנטוע פרדסים ביישוב. “אתם תקבלו החזר כספי על כול הנטיעות וההוצאות הנלוות. נשלם לכם את משכורות הפרדסנים שיטפחו את עצי התפוזים, הכול, כל מה שצריך”, הציע קובי ברוחב לב.

ר’ יצחק, מזכיר היישוב החרדי, שמח שמחה גדולה. “כתוב בתורה “והיה כי תבואו על הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”. מצווה היא לנטוע פירות בארץ ישראל. אך יש לנו תנאי אחד”…

– “אני מציע לכם לטעת עצים ולשלם לכם את כל ההוצאות ואתם מתנים אתנו תנאים?”, תהה קובי, “בסדר, בוא נשמע. מה התנאי שלכם?”

“…כעת אנחנו בשנת תשי”ב. בעוד כמה שנים, בשנת תשי”ט, תחול שנת השמיטה. הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו בתורה הקדושה שבשנה זו אנחנו לא עובדים בשדות ובפרדסים. אז קחו בחשבון שבשמיטה – החקלאים שלנו לא יעבדו ואנחנו נפקיר את הפירות. כול יהודי שרוצה לבוא – יכול לבוא ולקטוף תפוזים”.

“מה אתה אומר?”, כעס קובי, שליח הסוכנות היהודית, “שנה שלמה לא תעבדו בפרדס? ועוד תחלקו חינם את הפירות לכל מי שרוצה? אנחנו לא נסכים לתנאיי הזוי שכזה!”.

“אז לא. אנחנו לא ניטע פרדס בקוממיות, אם לא נוכל לשבות בו בשמיטה”, השיב ר’ יצחק, מזכיר היישוב בשלוות נפש.

שמירת השמיטה

ואכן, אנשי הסוכנות לא הסכימו לתנאיי זה ולכן התעכבה נטיעת הפרדס על אדמת קוממיות. במשך הזמן נעשו ניסיונות להגיע להסכם לנטיעת הפרדס, אך התנאי של שמירת השמיטה, עמד כאבן נגף בין אנשי המושב לראשי הסוכנות היהודית והם לא הגיעו להסכמה.

בשנת תשי”ח שוחח רבה של קוממיות הרב מנדלסון שיחה ארוכה עם המנהל האחראי מטעם הסוכנות על נטיעת הפרדסים. הרב הסביר לו את גודל קדושת השמיטה, עד כמה חביבה מצווה זו, מה רבה חשיבותה ועד כמה היא קשורה לביאת משיח צדקנו. מר ויגודסקי, האחראי על הפרדסים, נסחף בשטף התלהבותו של הרב מנדלסון ואישר נטיעת פרדס על אדמת קוממיות, שבו ישמרו את כל דיני שביעית לפי הוראות הרב. עוד באותה השנה נטעו תושבי קוממיות את הפרדס החדש וכולם שמחו וצהלו על הזכייה הגדולה, לנטוע עצי פרי בארץ ישראל ולקיים בפירות את המצוות התלויות בארץ.

בטחו בהשם

ההשקעה בנטיעת הפרדס הייתה כחצי מיליון לירות. שנת השמיטה הייתה השנה השנייה לנטיעת הפרדס, כשהשתילים עדיין קטנים וזקוקים לטיפול מתמיד והטיפול בשמיטה ניתן רק לפי הוראות הרב מנדלסון. האחראים מטעם הסוכנות הזהירו את הרב שהוא מסכן את הפרדס, וכול ההשקעה עלולה לרדת לטמיון, אך הרב התחזק בביטחונו בה יתברך והסביר לאנשי הסוכנות שלא ידאגו. “השם יתברך הוא זה שברא את הפרדס ופירותיו. הוא ידאג לכול מי ששומר את מצוותיו. אתם תראו בעצמכם, הפרדס יגדל ויוציא פירות משובחים וטעימים”, אמר להם הרב.

בחודש אב לקראת סוף השמיטה, בא מנהל הפרדסים באזור לקוממיות. הוא נכנס לביתו של הרב מנדלסון ובהתרגשות רבה סיפר לרב כי מתוך שנים עשר הפרדסים שבפיקוחו, באחד עשר מהם עבדו בשמיטה כרגיל, ורק באחד מהם, בפרדס של קוממיות, נשמרה “שבת הארץ”, ודווקא הפרדס של קוממיות הצליח יותר משאר הפרדסים.

מנהל הפרדס שאל את הרב, כיצד הוא מסביר את הדבר.

הרב ענה לו בלהט: “אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. הבורא עשה גם את הפרדס. בגלל שאנחנו עשינו את רצונו, שלח ה’ יתברך את הצלחתו לפרדס”.

שנות הערלה של הפרדס עברו, העבודה התנהלה כמו ביתר הפרדסים, היבול השנתי הרגיל היה כשבע מאות מכלי פרי הדר מידי שנה בשנה.

וציוויתי את ברכתי

חלפו ועברו שנים רבות. הגיעה שנת תשל”ב, ערב שנת השמיטה, ושוב פעם הזעיק שאול, מנהל הסוכנות, את מנהל החשבונות שלו.

“צחי, אתה חייב לראות את הדו”ח שהגיע מהפרדס של קוממיות”.

צחי התיישב, הוציא מכיסו את משקפי הראייה שלו והתחיל לקרוא את הדף. “הם כותבים שהפרדס של קוממיות הניב למעלה מאלפיים מכלי פרי הדר. איך זה יכול להיות? בכל שנה הם מוציאים שבע מאות מכלי פרי, והשנה הם הגיעו לאלפיים? לא מדובר בשקרנים. הם אנשים הגונים. בוודאי נפלה כאן טעות”.

“שום טעות!”, אמר לו שאול, “שלחתי את קובי ומישה לבדוק את זה בעצמם. זה מה שקרה בדיוק. אלפיים מכלי פרי, פי שלש מיכל שנה. היית מאמין?”

“על קוממיות אני מאמין הכול. שכחת מה היה בפרדס שלהם בשמיטה של שנת תשי”ט?! אבל רגע, משהו פה לא מסתדר לי… הניסים צריכים להיות בשמיטה. אבל השמיטה תהיה רק בשנה הבאה, אז מה איך כבר עכשיו יש להם נס כזה גדול, הא?! שאול, תעשה טובה, תשלח את החבר’ה שלך לשאול את רב היישוב הרב מנדלסון. אני מכיר אותו, הוא יהודי חכם. אולי הוא יסביר לנו מה פשר הנס הזה”, הציע צחי ושאול הנהן בראשו בהתלהבות.

כעבור שבוע עלו אנשי הסוכנות אל הרב מנדלסון וביקשו הסבר על התופעה המופלאה. חייך הרב חיוך רב משמעות, פתח לפניהם חומש וייקרא, והקריא להם בהטעמה את דברי התורה הקדושה:

“וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים”.

(מעובד מתוך הספר משנת יוסף להגר”י ליברמן שליט”א).