קדושת שביעית משמעותה, ועל אלו יבולים חלה

א. כל הצומח בארץ ישראל בשנת השמיטה המשמש למאכל אדם או בהמה, או לשתייה, סיכה, הדלקת הנר וצביעה – נוהג בו קדושת שביעית.

 

ב. הקדושה האמורה בפירות שביעית משמעותה:

1. אכילת הפירות כפי הרגלי אכילתם בשאר השנים (ראה בהרחבה להלן).
2. איסור הפסד הפירות והשלכתם בביזיון.
3. איסור סחורה בפירות.
4. חובת ‘ביעור’ הפירות במועד הביעור. (ראה בהרחבה להלן).
5. איסור הגשת הפירות לפני גוי או הגשת אוכלי אדם לבהמה.

 

ג. קדושת שביעית חלה על:

1. מאכל אדם או בהמה (בכלל מאכל בהמה – עשבים וקוצים רכים העומדים לכך, אבל לא המצויים וגדלים בר בחצר ובשטח העירוני).
2. צמַחֵי תבלין, גם כשאינם נאכלים בפני עצמם (כגון: ‏ שיבא). וגם המשמשים לריח ותבלין כאחד (כגון וורד).
3. צמחים הנאכלים לבריאִים לצורך חיזוק הגוף.
4. צמחים העומדים לסיכה, הדלקת הנר, מיני צבעים וכביסה העשויים מן הצומח.
5. גרעיני כותנה העומדים למאכל בהמה.
6. עלי טבק לסיגריות.
7. גרעינים וקליפות הראויים לאכילת אדם או בהמה (תפוח, מלפפון, עגבנייה וכדומה) או לצביעה (רימון, אגוז וכדומה). או שגוף הפרי סבוך בהם (גרעין זית, מנגו, וכדומה).
8. אתרוג הניטל למצווה.

 

ד. אין קדושת שביעית חלה על:

1. פטריות וכמהין.
2. צמחי מרפא שאין הנאה לאדם באכילתם.
3. צמחים ריחניים שאינם עומדים לריח, כצמחים המשמשים לנוי וכדומה. (ואף אם עומדים לריח, אין בהם קדושת שביעית, ויש חולקים וסוברים שיש בהם קדושת שביעית).
4. סיבי פשתן וכותנה המשמשים לתעשיית הטקסטיל.
5. עצים המשמשים להסקה, בנין וכדומה.
6. לולב, הדס וערבה הניטלים למצווה.