הגשמים שלא ירדו
הגשמים שלא ירדו
היה זה במוצאי שנת השביעית תשי”ב, יומיים לפני חג הסוכות. נציגי היישוב קוממיות נכנסו למעונו של גאון ישראל, מרן החזון איש זצ”ל.
ה’חזון איש קיבל אותם בלבביות ובמאור פנים וברכם בחום על עמידתם האיתנה בשמירת השמיטה בכל מהלך השנה החולפת, שנה בו אירעו נסים מופלאים בקוממיות.
החקלאים שאלו את ה’חזון איש:
“במשך שנה שלמה לא עבדנו בשדותינו ובמטעי הפרדסים. פעלנו כפי שהרב הנחה אותנו בשדות ובמטעים. כעת הסתיימה לה שנת השמיטה עבודה רבה מחכה לנו בשדות המושבתים, לפני בוא הגשם של השנה השמינית. אנו רוצים לדעת, האם מותר לנו לעבוד בחול המועד של חג הסוכות, כדי שלא נפסיד כסף?”.
החקלאים הוסיפו והסבירו:
“אנו מצפים מידי יום ביומו לירידת הגשמים, ואם לא נזדרז לחרוש ולזרוע עד תחילת עונת הגשמים, אנו צפויים להפסד כספי גדול. האם מותר לנו לחרוש בחול המועד סוכות. כדי להספיק לזרוע בטרם יחל הגשם?”.
ה’חזון איש לא נזקק לעניין מצד ההלכה, אלא השיב להם, כשבת צחוק אופפת אותו:
“מניין לכם שתאחרו את עונת הגשמים? אולי דווקא על ידי עבודת חול המועד תקדימו יותר מדי, ודווקא בגלל עבודת חול המועד תפסידו כסף?”…
עננים כבדים ואפורים שטו להם בשמיים, תושבי העיר כבר רכשו מטריות ואווררו את מעילי הגשם אך אנשי קוממיות שמעו לעצת רבנו ה’חזון איש, ואף בשנה זו לא עבדו בימי חול המועד. רק לאחר החג החלו לחרוש ולזרוע.
וראו איזה פלא.
במשך כל זמן החרישה והזריעה נעצרו השמיים ולא ירד גשם עד חנוכה. איחור הגשמים גרם הפסדים מרובים לחקלאים שהקדימו את החרישה והזריעה. אך לאנשי קוממיות הביאו הגשמים באותה שנה ברכה מרובה ושדותיהם הצליחו מעל למשוער.
(מעובד ע”פ משנת יוסף להגר”י ליברמן שליט”א)
