לאוכלה ולא לסחורה
אסור לסחור בפירות שביעית, שנאמר: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה”, ודרשו: “לאכלה” – ולא לסחורה.
במהות איסור סחורה בפירות שביעית נחלקו הראשונים: הר”ש והתוספות סוברים שהאיסור כולל רק אחת משתי האפשרויות הבאות: א. לקיטה מן השדה על מנת למכור. ב. קניית כמויות גדולות במקום זול, כדי למכור אותן במקום אחר במחיר יקר. אבל הלוקט וחבירו מוכר עבורו, או שקטף פירות כדי לאוכלם ומוכר את הנותר – אין במכירה זו משום איסור סחורה, מכיון שהיא לא נעשית בדרך המסחר הרגיל.
אך לדעת הרמב”ם אסור ללקט לכתחילה על מנת שימכור אדם אחר, אמנם המלקט יבולי שביעית לצורך עצמו ובני ביתו, מותר לאחר או לבנו למכור את היבולים בשוק ואין בזה איסור סחורה.
מותר לאדם ללקוט מעט פירות שביעית משדהו או מן ההפקר ולמכור אותם, ואין בזה איסור סחורה, ושיעור המעט הוא שיעור ג’ סעודות, ויש מפרשים שהכונה הוא לצורך אכילת ג’ סעודות לו ולב”ב.
בכלל איסור סחורה, גם פריעת חוב בפירות שביעית, וצביעה בצבע הקדוש בקדושת שביעית תמורת שכר.
גם באופני המכירה המותרים גזרו חז”ל שלא ייעשו בדרך המסחר המקובלת בשנים הרגילות. ולכן, אין למכור פירות שביעית במידה, במשקל ובמניין, אין לארוז את הפירות באריזות שיווק ואין למכור אותם בשוק או במקום שרגילים למכור, אלא בבית, בסימטה או בחצר.
העוסק במסחר בפירות שביעית באופן קבוע, קרוי “סוחר שביעית”, והוא פסול לדון ולהעיד. יש אומרים, שאף אנשים שאין יודעים עליהם בוודאות שהם סוחרים בפירות שביעית, אלא שכל השנים הם הולכים בטל, וכיון שהגיעה שנת השמיטה התחילו לסחור בפירות, הרי הם פסולים לדון ולהעיד, שחזקתם שעושים סחורה בפירות שביעית.
סוחר שביעית הרוצה לחזור בתשובה, חייב להוכיח במעשים שאמנם חזר מדרכו הרעה – “ולא חזרת דברים בלבד, אלא כותב: אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתיים זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים” (רמב”ם הלכות עדות פי”ב ה”ח).