סגולה לרפואה מירק שביעית, נשיכת פיטם מאתרוג שביעית
סגולה לרפואה מירק שביעית, נשיכת פיטם מאתרוג שביעית
הגאון רבי יוסף ליברמן שליט”א
ראש ישיבת “כולל שומרי החומות”
ורב דקהל סדיגורא ירושלים ת”ו
מח”ס “משנת יוסף”
רח’ אבינדב 3 ירושלים תובב”א
בס”ד, יב ניסן תשע”ה
את חג המצות יחוג בדיצות, ברוב חדוה ושובע שמחות, ידידי היקר המהולל בתשבחות, מחדש חידושים ועורך מערכות, ומעורר בשאלות שכיחות וחשובות, ה”ה הרה”ג החסיד הנעלה, בנן של גדולים, ממיוחסי כהונה, מו”ה גמליאל בן הגריא”ד הכהן רבינוביץ שליט”א, מחבר הספרים החשובים “גם אני אודך”.
א) בדבר שאלתך בענין הסגולה למי שיש לו יבלת על היד שיקח בצל ויחלק אותו לשני חלקים חציו לגרדו ולהניחו ע”ג היבלת, וחציו השני יטמון לתוך האדמה, ובעלי הסגולה טוענים שהדבר בדוק ומנוסה, דכאשר החצי שבתוך האדמה מרקיב לגמרי, תפול היבלת ותסתלק. ויש לעיין אם מותר לעשות כן בבצל הקדוש בקדושת שביעית. וכן בבצל שאינו מקדושת שביעית אם מותר לטמון באדמה בשנת השמיטה, ע”כ השאלה.
לכאורה זה תלוי אם הטמנת הבצל בקרקע היא באופן שאינו מצמיח ה”ז מותר בשביעית בבצל שאין בו קדושת שביעית. אבל אסור בבצל שבו קדושת שביעית כיון שמאבדו, והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד. וגם החצי המניח על היבלת אסור למרוח מפני שעי”ז הרי הוא ממאיסה, והוי הפסד, וחוץ מזה התורה אמרה לאכלה ולא למלוגמא (סוכה מ.).
אבל יש לבדוק אם אכן נרקב ואינו מצמיח, דיותר מסתבר שמצמיח. ומסתבר שאה”נ שמצמיח אבל חצי הבצל שהונח לזרע האדמה נרקב אלא שממנו יוצאים בצלים חדשים, וא”כ אסור בשמיטה בכל אופן, בין מהבצל שאינו בקדושת שביעית ויותר מכך בבצל הקדוש בקדושת שביעית, דחוץ מזריעה בשביעית יש בו גם הפסד פירות שביעית שניתנו רק לאכילה ולא לזריעה כמ”ש החזו”א (ט, ד ד”ה ר”מ).
ב) ע”ד שאלתך באתרוג של שמיטה אם מותר לאשה מעוברת לנשוך הפיטם מהאתרוג, אשר אומרים שהיא סגולה ללידה קלה.
בנושא זה השבתי אשתקד תשובה שהיא עדיין לא נדפסה ומצו”ב העתק ממנה.
ג) ע”ד שאלתך בענין קליפות פירות שביעית, כגון תפוחים אגסים תפוחי זהב, אם הם מוקצה בשבת ויו”ט אחר שקולפים אותם.
כיון שנהגו להניח אותם בפח שמיטה עד שירקבו ויפסלו ממאכל בהמה ואז זורקים אותם, א”כ הרי צריכים לשומרם בקדושת שביעית. ואינם מוקצה בשבת, כיון שהרי שומרים אותם בתורת מאכל בהמה.
אלא שכתב המשנ”ב (סי’ שח סוס”ק קכא) שקליפות גלעינים ועצמות שאינם מאכל אדם ואף למאכל בהמה אינם ראויים, ואפי’ הם ראויים למאכל בהמה אלא שאין מצויים שם בהמות הר”ז מוקצה ואסור לטלטלם. ולדבריך יש כאן תרתי דסתרי שאם הן מוקצה א”כ זאת אומרת שאין בו קדושת שביעית ומותר לזורקם. וכבר כתב בזה בספר שמירת שבת כהלכתה (כ, כו הערה פב) דלפי”ז יש לעיין בקליפות האשכליות שאין אצלינו בהמות בעיר שאוכלות אותן, אמנם ודאי דקליפות התפוזים שיש שמרקחים אותם ואוכלים אותם י”ל דלכו”ע אינם מוקצה ומותר לטלטם.
וכפי הנראה אזלינן בזה לתרתי דחומרא, דלעולם עפ”י הלכה לא היה צריך לשומרם בקדושת שביעית כמבואר בחזו”א דלעולם במקום שאין בהמות מצויות מותר לזרוק הקליפות. ורק הוא עצמו החמיר לשומרם בפח שמיטה כמה ימים עד שירקבו. – גם עצם שמירת קליפי תפו”ז הם חומרא, כמוש”כ החזו”א דמיעוט המרקחים בטלה דעתם. – וכבר כתבתי בס”ד במקום אחר לגבי קליפות בננות שדעת הגאון ר’ חיים נאה זצ”ל בעל קצות השולחן בספרו הערות למעשה בענייני שמיטה (עמ’ עט) שמותר לאבדם. וכוונתו דאינם אוכל אדם, ולא דבוק בהם אוכל, ולא “מיוחד” לבהמה, לפי החזו”א. ולפי דעת הגאון השבט הלוי שליט”א אם ראוי לבהמה יש להחמיר. ושמעתי מחדש שקליפות בננות זורקים אותם בגן החיות לקופים והם אוכלים אותם, אבל זה ודאי לא יכול להטיל עליהם בקדושת שביעית בעיירות שאין הקופים מצויים בין בני אדם כ”א בגן החיות. וא”כ גם המחמיר להחזיק קליפת תפוז ותפוחים ואגסים בקדושת שביעית, מ”מ צריך להחמיר גם לענין מוקצה שלא לטלטלם בשבת, רק לסלקם מהשולחן מדין גרף של רעי ולהניחם בפח שמיטה. וכש”כ מי שאין מחמיר בקדושת שביעית.
דושת”ה בברכה מרובה