נגיסת פיטם האתרוג בשנת השביעית

לנגוס פיטם האתרוג בשנת השביעית.

הגאון רבי  חיים שלום הלוי סגל שליט”א
מו”צ בבית ההוראה דהגרי”מ שטרן שליט”א
ור”מ בישיבת ‘כנסת מרדכי’ סאדיגורה
ומח”ס בירורי חיים ה”ח ועוד

יום חמישי ה למעשה בראשית, כ”א לחודש אדר ה’תשע”ה

יוד”ר דהרה”ק רבי אלימלך מליז’ענסק זיע”א 

כבוד ידידי הרה”ג כהן שדעתו יפה, מלא חכמה ויראה טהורה,
חו”ב טובא, שמעתין מתבדרין בבי מדרשא
רבי גמליאל רבינוביץ שליט”א
מח”ס גם אני אודך ג”ח ופרדס יוסף החדש ג”ח

אחר מבוא הברכה והשלום.

אם שרי לאשה מעוברת לנגוס את הפיטם של האתרוג
ע”ד שאלתו, אם שרי לאשה מעוברת לנגוס את פיטם האתרוג  בשנת השביעית.

תשובה: א) הנה רגע כמימרא עלה בדעתי לדמותו לענין קילוף עגבניות בפסח, דלהני דסברי דשרי, כדכתב בקובץ מבית לוי – שביעית היו”ל ה’תשע”ה (עמ’ כו), דכך ס”ל להגר”ש ואזנר [לרפו”ש במהרה] שליט”א וז”ל רבים מקפידים בפסח שלא לאכול פירות וירקות עם קליפתם, וע”כ מותר לקלף בפסח גם …שאין רגילים לקלף כל השנה כגון עגבניות. [ומ”מ] את הקליפות יש לשמור בקדושת שביעית ע”כ, א”כ ה”ה הכא נימא דשרי לנגוס את הפיטם.

ברם נראה דאין לדמותם, כיון דבעגבניות אינן נמאסים הקליפות כלל, משא”כ הכא בזה שנוגסת את הפיטם הרי נמאס.

ובאמת יש מי שאומר דלא שרי לנגוס אלא את החלק העצי של הפיטם, אבל את החלק הבשרי של הפיטם, חשיב שלא כדרך אכילה ואסור.

ב) אולם נראה לומר כיון דהני דמשתמשים באתרוג  למרקחת , הא ממילא זורקים לגמרי את הפיטם, לכן שרי לקיים את הסגולה ולנגוס. והסכים עמי הגאון רבי אברהם צבי הכהן שליט”א.

ג) ויסוד הדבר כבר מצינו בדברי החזו”א (שביעית סימן י”ד סק”י ד”ה מסקנא, וד”ה וכל זה וד”ה ובמ”ב) וז”ל מסקנא דמילתא דקולף בפירות ומקנב בירק כל מה שרוצה, ומניחן בכלי עד שירקבו ויפסלו מאכילת בהמה, ואפשר דבנפסל מאכילת אדם סגי כל שאינן מיוחדין לבהמה. וכל זה בקליפין הראוין לאדם או שיש בהן אוכל, אבל קליפין שאינן ראוין לאדם אם אינן עומדין לבהמה מותר להשליכן, ואם מיוחדין לבהמה אסור לאבדן וכו’. וגם בזה יש להסתפק אי אזלינן בתר מנהג המקום או כפי תשמיש הנאות, ואין לנו תלמוד בכל הקליפין, ותנן (פ”ז מ”ג) קליפי רמון יש להם שביעית, ושאר כל הקליפין לא למדנו תורת כל אחד ואחד, וברמב”ם (כלאים פ”ה הי”ח) כתב, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, ‘משמע שמשתנה לפי המקום והזמן’.

ובמ”ב (סימן רב שעה”צ סקמ”א) כתב, בשם הברכי יוסף, דכהיום אין נוטעין אדעתא דשותא, מבואר דעתו ז”ל, דהא דאמר בגמ’ (ברכות לו, א) צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, אינו הכרעה על עיקר טבעו וטבע בני אדם שינהוג דין זה לעולם, אלא הכרעה בדורם ובזמנם, ואם נשתנה המנהג נשתנה הדין. ולפי”ז קליפין וגרעינין שאינן מיוחדין אצלנו לבהמה, אין בהם קדושת שביעית משום מאכל בהמה, וכל שנפסלו מ[אכילת] אדם מותר להשליכן, ועיין מעשרות (סימן א’) ‘דמשום מיעוט המרקחין לא חלה עליהן קדושת שביעית’ וכו’ עכ”ל (חזו”א).

מדבריו למדנו שהקובע הוא מה שרגילים להשתמש בזמנינו, וכל שלא רגילים אינו נחשב מאכל, ואין בו קדושת שביעית. וכיוצא בזה העלה להילכתא הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל בתשובה שהובא בספר משנת יוסף (ח”א סימן ל’) . וכיון שכן הרי נמי בנד”ד, כיון דהדרך הוא בזמנינו שאין להשתמש כלל בפיטם, אזי לית ביה דין לאכלה ולא להפסד.

ולבר מהכי איכא לאוסופי, דלאור דברי החזו”א ‘דמשום מיעוט המרקחין לא חלה עליהן קדושת שביעית’ עיי”ש, הרי כהיום אנשים שעושין מרקחת מאתרוגים, הוי מיעוטא דמיעוטא. וא”כ מאן יימר דאית ביה בכלל קדושת שביעית.

העולה מן הדברים: שרי לנשים מעוברות לקיים את הסגולה לנגוס את הפיטם של האתרוג בשנת השביעית.